כל המאמרים במדור שמות

המסך יורד. סיימנו את חומש שמות. אחד עשַר פרשות, כחודשיים ומחצה: שבעים נפש ירדו למצרים, העם הגיע לשפל נוראי, הפך לְעם של עבדים; בן העם

מכירים את זה שילד מפונק לא מודע לזה שהוא מפונק? והוא מקטר, ומתלונן כל היום, ומתרצה כשהוא מקבל יחס מאבא או אמא, או איזו מתנה

לאחר הקמת מבנה המשכן וסידור כלי המשכן, משה בעצמו עשה את העבודות המתאימות לכל כלי: "וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם. וַיָּשֶׂם

בדרך כלל, כשאני מחפשת מה לכתוב עבור הטור הזה, אני מנסה לאתר במדרשים על הפרשה משהו שיש בו נגיעה לחיינו: ליום יום, לעבודת ה', למשפחה,

לאחר סיום בנית המשכן מכין משה רבנו ביוזמתו 'דו"ח ביצוע' ומציג אותו בפני העם. הדו"ח כלל את סך ה'הכנסות' מהתרומות שנאספו מהעם וה'הוצאות' על בניית

בפשטות, הביטוי קְשֵׁה עֹרֶף לא נתפס בהקשר חיובי. המידה הזו של קשיות עורף נתפסת, ובצדק, כשייכת למשפחת העקשנות, חוסר הנכונות להתפשר, לוותר, להתגמש. אדם קְשֵׁה

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ