הרהורים על חומר ורוח

הן בפרשה והן בהפטרה אנו עוסקים בבניית בית לה' – אך, האם האל צריך בית?
ועוד – אם בבית ל"אלוקי הרוחות" עסקינן, מה עניין הפירוט ורוחב היריעה (תרתי משמע) המוקדש לחומרי הבניה על מידותיהם?
בניין בית לאל, הנה פעולה מוכרת משחר ההיסטוריה. משמעותה הפסיכולוגית קשורה, להבנתי, בצורך אנושי בקשר ובשאיפה להרמוניה בין חומר ורוח. האדם בונה כלי קיבול לאלוהיו. הוא נותן, מקבל, מתחבר.
"ועשו לי מקדש", מבקש אלוקי העברים מעמו ומצרף הוראות בניה מדויקות. "עשו"- עבדו בחומר, לפרטי פרטים, אל תזניחו דבר. אך דעו כי לא בית זה יהיה לי למשכן, אלא, מבקש אני כי תפנו עבורי מחשבה ומקום דווקא בתוככם: "ושכנתי בתוך בני ישראל" (מלכים א, ו'/ י"ג) .
בשבח הבנייה:
העיסוק בפרטי הבנייה מזכיר לי הכנות לאירוע המיועד לאדם אהוב. ביצוען של המשימות השונות ותשומת הלב, בפרט לנגיעות הקטנות האחרונות, "מנכיח" ומעצים את האירוע. דמותו של החוגג, על השמחה הצפויה לו, ממלאת את מחשבותינו.
באשר לפארו של הבניין, בניין מפואר "מפאר" ומרחיב דעתם של יושביו. כנאמר: "שלשה מרחיבין דעתו של אדם. ואלו הן, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נ"ז/ב).
רוחב הדעת המתואר, מתבטא, על פי מחקרים, גם בהתנהגות: בני האדם מתנהגים בכבוד, על פי רוב, בבקרם בהיכלות יפיפיים, ומאידך, מסוגלים לנהוג בוונדליזם, כאשר הם מצויים בתוך מבנה מוזנח.
ואולם בעצם העיסוק בעץ ובאבן והשקעת הנפש בפיתוחי הזהב ובמשקופים, טמונה סכנה גדולה של אובדן דרך. סכנה זו מתממשת כאשר ההכנות הופכות להיות הדבר עצמו והחומר מבטל ומניס את הרוח.
מתאר זאת, על פי השמועה, אנטואן דה סנט אכזופרי:
"איך בונים ספינה? אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי. ולא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תכניות ולבנות ספינה."
בניית היכל, לבורא עולם, הנה הזדמנות מופלאה לבטא ולחוש כלפיו אהבה, כמיהה וגעגוע. אולם, "שימוש לא זהיר" בהזדמנות זו (ואולי יש להרהר, לעניין זה, גם בשימוש שעשה שלמה בבני עמו כעובדי כפייה), יכול לרוקן מן התהליך והתוצר את הנשמה, המהווה את הטעם וההצדקה לקיומו.
בהקשר זה מוכרים מקרים, לא מועטים, של מתח זוגי שצפים ועולים במהלך בניה או שיפוץ של בית מגורים. ויכוח על סגנון עיצוב, על השקעה כספית לא מתוכננת ועוד, חושפים פערי השקפה וחזון ומאיימים "לבלוע" את הבית על יושביו.
"הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה … וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל." כך מובטח לשלמה לקראת סיומה של ההפטרה.
כדי להביא את בני אליי יש חשיבות בבניין בית, אומר הקב"ה לשלמה, אך כדי להכניס אותי אל ליבותיהם, לכך דרושה עבודה מסוג אחר וגם זכות אבות.
***
אם נחשוב על ערכו הכלכלי של הנדל"ן ביחס לערכה הכלכלי של הרוח בעולמינו, ניווכח כי הפסדנו במערכה.
ובעצם, אולי לא. אמנם את סדר היום העולמי מכתיבים בעלי הממון, שליטי העץ, האבן וחביות הנפט, אך את הטעם והסיבה לחיים, מכתיבה הרוח.
לולא האנשים, לא היה צורך בבתים. ובתים לגוף בלבד, אינם בית (לכל היותר יכונו "דירה"). בתים נועדו להכיל בתוכם גם חלומות ותקוות, כאבים, שמחות, תפילות וחסדים.
מתוך ההבנה שערכו של בית רב מסכום אבניו (ניתן ללמוד זאת למשל במקרים של חורבן), ראוי לגשת אל תחום הבניה והפיתוח, בחרדת קודש. "הנה הכלי והחומר" (הלוואי ו) יאמר הקבלן /גבאי בית הכנסת, בעת מסירת המפתחות לדיירים החדשים, "עד כאן חלקי ותרומתי. עכשיו צאו והפכו את קירות הבטון לבית, למשכן ולמקדש."
(תרומה תשעו)