הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)מבנה המשכן וכליו דומה למבנה בסיסי של בית מאוכלס ושוקק חיים: מנורה, שולחן וארון. חז"ל עשו אף הם שימוש נרחב בסמלים הללו "נר יהא דלוק, שולחן יהא ערוך…" כהמחשה של ביתיות בשפה ציורית ואגדית, וכמתבקש בתמונה של בית מרוהט ומואר. כך מקובל גם בספרות ובאומנות. דוגמה לכך יש בתמונה של ואן גוך הקרויה "החדר". הציור מבסס חיים ונוכחות באמצעות האביזרים הקבועים הממלאים את החלל של איזורי המחיה. בתוך התמונה האידילית הזו, הנבנית והולכת של המשכן, ישנה חריגה גסה: "וְהֵבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם: בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ" (כז, יד-טו). איסור מן התורה להסיר את בדי הארון מעליו (מכות כב, א; ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה פו). הארון יועמד במשכן אבל חבלי הסבלים וידיות הנשיאה יוותרו סביבו. הבדים הללו הם חריקה על רקע התמונה כולה. בבית יציב וקבוע לא משאירים את סימני הגרירה וההובלה, ואין מכינים את השטח ליציאה חפוזה.
בבואו לתת טעם למצווה הזו מציע ספר החינוך שתי פרשניות. האחת פרגמטית: אם עם ישראל ייאלץ להוציא את הארון בחופזה מתוך המשכן, אולי בשעת מלחמה, יש חשש שהארון יוזז ממקומו מבלי לנקוט באמצעי זהירות מספיקים, הבדים לא יחוזקו מספיק והארון יישמט ויפול לארץ ויחולל חלילה. האפשרות השנייה היא רעיונית:
" ועוד טעם אחר, שכל כלי המקדש צורתן מחויבת לרמוז עניינים גדולים עליונים, כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן, ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה " (ספר החינוך מצווה צו)
לפי האפשרות הזו, הצורה של הארון היא צורתו המקורית הנכונה והמדויקת: ארון עם בדים. דא עקא, את ה'ענינים הגדולים והעליונים' הרמוזים בצורתו זו של הארון לא גילה לנו בעל ספר החינוך.
ניתן לומר שהסיבה הפרגמטית היא גם הטעם לאופן האידילי של צורת הארון. לפי ספר החינוך הצורך הפרגמטי בארון שיש לו אפשרות תנועה מתמדת הוא גם המבנה האידילי שלו. בתוך בניין הקבע והשכנת ה' צריכה להתקיים אווירת הנדודים, ארעיות, גמישות וחופש מחשבה.
בדיו של הארון הבולטים אל מחוץ לפרוכת תופסים את חושיו הרדומים של מי שמביט בבית שכל חפציו מונחים במקומם. הפרת הסדר, שנוצרת בגלל הבליטה בפרוכת, מעוררת תחושה עמוקה ביותר של רצון לפעול, לארגן, לברר כיצד הדברים צריכים להיראות. ובזה פועל הארון את פעולתו כל העת. בערעור על סדרי הבית ועל הניקיון האסתטי המאיימים לכסות ולכפות על כיעורי השקיעה בנתון ובאינרציה.
הרש"ר מציין כי מאחר שספר התורה הוא שמונח בארון, הרי שהניידות הבולטת של הארון אל מול שאר כלי המשכן מסמלת את האפשרות של התורה להתקיים גם בגלות ולא רק בארץ:
" המצוה שלעולם לא יסורו הבדים מן הארון קבעה מראש לכל הדורות את דבר האמת, שהתורה הזאת ותעודתה אינן תקועות באדמה, שעליה עמדו בשעתם הקודש והמקדש. נוכחותם התמידית של הבדים מעידה על כך, שתורת ה' אינה קשורה וזקוקה לשום מקום מיוחד… מאליו עולה כאן הרעיון: שולחן ישראל ומנורת ישראל – מלוא חייו הגשמיים ופריחת חייו הרוחניים – קשורים באדמת ארץ הקודש; תורת ישראל – שאני (=שונה) " (רש"ר הירש)
בהמשך לדבריו וברוח דברינו, נוכל לומר שהתורה המונחת בארון מתחיה בזכות יכולת השינוי שלה בהתאם לרוח הזמן ולמציאות המשתנה. הבליטות בפרוכת רומזות לנו וקוראות להתחדשות. אף שהפרוכת לעולם לא תתיישר.
המקורות החסידיים הדגישו את הפן ההפוך: "הארון נושא את נושאיו". חיבורם של הבדים לארון מכח האיסור של "לא יסורו" מצביע על היותם של הבדים קשורים לארון, צמודים אליו וכי הארון הוא זה שמספק להם חשיבות ומשמעות. ודוק, לא הארון נזקק לבדים על מנת שלא יישמט מידי הנושאים אותו בעת חיפזון, אלא הבדים דבקים בארון ומקבלים משמעות בזכותו. מקורות חסידיים אלו המשילו את הארון והבדים לצדיק כצינור לקבלת השפע ביחס לאנשים הפשוטים. ובדומה, כמשל לתלמידי החכמים שנסמכים על שולחנות התורמים הנדיבים, אך בפועל מרוממים את התומכים בהם למדרגה גבוהה יותר (צפנת פענח, תרומה; תולדות יעקב יוסף, נשא).
רעיון היפוך המטרות, לא הבדים משרתים את הארון אלא הארון את הבדים, נכון גם ביחס לניתוח שלנו. אפשרות הניוד, הנכונות לטלטלות אינו רק הבשורה החשובה אל מול החשש מקיפאון. הנכונות לשינוי בדרך כלל נובעת דווקא מתחושת היציבות. כשיש אמון בתשתית ישנו גם חופש ונכונות לשינויים במידתם המדויקת. כשהתשתית אינה יציבה, הפחד מערעור הקיים ומאובדן הבסיס – חוסם את אפשרות השינוי והגמישות לחילופין, יוצר טלטלות משולחות רסן. כך ככל הנוגע לפרשנות התורה אבל גם לחיים האישיים שלנו, יציבות וביטחון הם בסיס למעוף וליצירה. קיפאון וקבעון הם סכנה של אובדן רלוונטיות.
(תרומה תשעו)
