'פניהם איש אל אחיו'

אחת היצירות המיוחדות שהיו במשכן ובמקדש הן הכרובים. וכך נאמר: 'וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, יח – כ). התורה אינה מזהה עבורנו את צורת הכרובים, ובשאלה זו נחלקו הפרשנים. הרשב"ם מפרש, שצורתם הייתה כצורת עופות בעלי כנפים. לעומתו רש"י מצטט את דברי חז"ל, שלכרובים היו פני תינוק. הכרובים שיקפו שתי מערכות של קשרים. האחד, הקשר שבין כנסת ישראל לבין הקב"ה והשני הקשרים החברתיים שבתוך האומה היהודית. הדברים מפורשים בתלמוד 'אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נד ע"א).דהיינו, הכרובים מסמלים את פסגת הקשר שבין ישראל להקב"ה. אהבת ה' כאהבת איש את אשתו – קשר של חיבוק. מצד שני נאמר על הכרובים: 'כיצד הם עומדים? ר' יוחנן ור' אלעזר אחד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית … לא קשיא כאן בזמן שעושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום'. המסר היוצא מתוך הכרובים, שיש קשר בין היחס של הקב"ה לאומה לבין הקשרים החברתיים הקיימים בתוך האומה עצמה. התוצאה הייתה, שהקב"ה דיבר עם ישראל מתוך הכרובים – 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת …'. וכפי שמוסבר במדרש (ילקוט שמעוני פרשת ויקרא תל): 'הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא? ראה חיבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד הזה המרובה, כביכול נדחק להיות מדבר מעל הכפורת, מבין שני הכרובים'. הקב"ה, אשר מלוא כל הארץ כבודו, מצמצם את כבודו ומבין שני הכרובים מדבר עם ישראל בשל חיבתו הגדולה לישראל. קול ה' בכח, קול בהדר, חוצב להבות אש אבל בשעה שחביבין לפניו – מצמצם את קולו מבין שני הכרובים.
המחזה העולה מהתבוננות בכרובים המצויים מעל הכפורת הוא של שני גופים המתאמצים לעוף, כנפיהם כבר פרושות בשני כיוונים מנוגדים, אך יחד עם זאת מביעים הם אהבה זה כלפי זה (פונים אחד כלפי רעהו), ומאוחדים עם הכפורת עצמה. התנאי הבסיסי שמציבה התורה הוא שתיווצר יחידה אחת שלא ניתן לפרקה. זה המתח הקיים במבנה הכפורת: מחד גיסא, שני הקצוות – 'כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה', ומאידך גיסא, הקישור האחדותי אל הכפורת – 'מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו'. מחד גיסא הכרובים על סף תנועה – 'והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה' ומאידך גיסא, הם מקושרים זה אל זה ואל הכפורת. כאשר פני הכרובים אל הבית אל האנוכיות, הרי מבטם לעבר החומריות וישראל אינם עושים רצונו של מקום. אולם כאשר פניהם איש אל אחיו, כל אחד נותן את דעתו למצוקתו של חברו אז נחשבים הם כעושים רצונו של מקום.
נקודה נוספת ניתן ללמוד מתוך העובדה, שהכרובים היו שניים. אין האדם יכול לחיות בחברה רק לעצמו. עליו לזכור, שתמיד הזולת משלים אותו. רק יחד נהיה מסוגלים לסכך על פני הכפורת וארון העדות. תהליך זה יתחולל, רק אם תהיה הקשבה לאחר – 'פניהם איש אל אחיו'. כך שניים שהם שונים ניצבים על אותה כפורת, על אותה קרקע רעיונית. הכרובים הללו, המתבוננים איש בפני אחיו, זוכרים שאת מקור ההשראה לחייהם הם שואבים מן המבט אל הכפורת, מתוך מה שטמון מתחת לכפורת בתוך הארון. הלא הם לוחות הברית. אם כן, רגישות לזולת, וההקשבה לאחר ושותפות ערכית יעצימו את הקשר הטוב שקיים בתוך האומה וממילא נשמע את קולו של הקב"ה בתוכנו, מבין הכרובים, כי עושים אנו את רצונו.
(תרומה תשעו)