"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" [שמות, יג- יז] – פרשתנו היא האפוס הגדול על לידתו של עם ישראל ויציאתו מאפילה לאורה, תוך כדי מאבק הרואי
לאחר שהבחינו בני ישראל במצרים הרודפים אחריהם במדבר, הם רטנו על משה שהוציאם ממצרים ובקשו לחזור לעבדות במצרים. משה ניסה להרגיעם ואמר להם: "אַל תִּירָאוּ
לאחר עשר המכות ויציאת מצרים, נדמה כי המהלך האלוקי הושלם, ומה רבה הפתעתנו כאשר נגלה כי במחשבה האלוקית העניין עדיין לא סגור. יותר מכך, בני
המאבק בעמלק המופיע בפרשת השבוע שלנו, שב לשיח הציבורי, ויש לו גם משמעויות בינלאומיות. מאבק זה נחלק לשני רבדים: האחד בעל משמעות נצחית, והשני קשור
יש תלונות שמקורן הוא רצון לשפר, להיטיב ולתקן. אלו תלונות שבאות להצביע על תקלה, משגה או על דברים שלא ראויים ולא נכון וטוב שהם יתרחשו.
שאלה: כוח של חמישה לוחמים מצוי בעמדה קדמית על גבול הצפון. משיקולים מבצעיים, הכוח שוהה בשטח, ולא במוצב או במחנה, ועל כן אין כל אפשרות
בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", יוצאים צוותים מיוחדים לתעד את קורותיה: ראיונות, צילומים, שימור מוצגים, תיעוד של הרס וחורבן. שכול וכאב מזה, ומעשי הקרבה, אחווה
ידוע הסיפור על הדייג, שתוך כדי הדיג פונה אליו איש עסקים ומציע לו לקנות סירה ולצאת אל הים, לפרוש רשת ולדוג הרבה יותר דגים. "ואז
מכת בכורות הייתה ניצחת ומנצחת. מדוע ה' לא הנחית אותה כבר בהתחלה? לשם מה נדרשה כל הסדרה הארוכה במקום לתת מכה אחת אנושה שלא תעלה
משה רבינו פונה אל העם בבקשה "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות, יא, ב). הרד"ק מפרש,
