תועלות העשייה והנתינה לאחר ולחברה

פרשת השבוע, 'משפטים', מלאה בחוקים העוסקים ביחסים בין האדם לחברו. ברצוני להתמקד במצווה אחת בפרשה ובהשלכותיה הרעיוניות וההתנהגותיות בכלל, ובחברה הישראלית בת ימינו בפרט.
בפרק שמות, כג, ה נאמר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו". מדרשי ההלכה מסבירים שכאן מדובר במצוות פריקה של משא מהחמור. לעומת זאת, מה שנאמר בדברים, כב, ד: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו" – עוסק במצוות טעינת משא על החמור ( מכילתא דרשב"י, כג, ה). המדרש מוסיף כי מצוות פריקה קודמת למצוות טעינה, כי מדובר בצער בעלי חיים הסובלים מהמשא שאותו צריך לפרוק.

אולם לעיתים, הדברים מסתבכים. בתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לב נאמר: "אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו". חשוב יותר להחליש את יצר השנאה, גם אם זה בא במחיר של צער בעלי חיים. הרציונל העומד בבסיס הדברים הוא ברור ועמוק: אם תסייע למי שאתה שונא – תשנא אותו פחות. הדרך לחנך את עצמך למידות טובות יותר היא דרך עשייה ונתינה. וכדבריו הידועים של בעל ספר החינוך (מצוה טז): "דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו […] כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
גישה זו של ספר החינוך, שעולה ממצוות פריקה וטעינה, מזכירה מאוד את המשנה האתית של אריסטו. לדעתו, החינוך האתי מבוסס על עשייה שהיא זו המשפיעה על החוויה ועל הרגש. כדבריו: "ניעשה צדיקים [במובן של אנשי צדק ;מ"ה], כשנעשה מעשי צדק, מיושבים בדעתנו, כשנעשה מעשים של יישוב דעת, ובעשותנו מעשה גבורה ניעשה גיבורים" (אתיקה ניקומאכית, תחילת ספר שני). לכן, ככל שאדם משקיע יותר באדם אחר, כך הוא מרגיש כלפיו קשר עמוק יותר (שם, ספר ט, פרק ז).
לדברים הללו יש השלכה להיבטים נרחבים בחיינו. ככל שאדם נותן יותר לחבריו, לילדיו ולבן או בת הזוג שלו – כך הקשר הרגשי שלו כלפי המקבל יהיה עמוק יותר. לאור זאת, אין בכך כדי להפתיע שקבוצות שממעטות במחויבות למדינת ישראל הן גם הקבוצות הנותנות לביטחונה ולכלכלתה הכי פחות: הערבים והחרדים. אם יתהפך המצב, ונראה חובת גיוס לצבא או לשירות לאומי/ אזרחי שתוטל על כלל הציבור כולל חרדים וערבים, וככל שהיא תלווה בהגברת התרומה לכלכלת המדינה – זיקתם למדינת ישראל תגבר בצורה משמעותית.