עד שיאמר "רוצה אני"?

הפרשה פותחת בציווי על התרומה (שמות כה, ג-ז). תרומה זו היוותה את הבסיס להקמת המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם, ח). כאשר מעיינים בפסוקים, מבחינים בכמה מילים החוזרות על עצמן ומהוות מוקד של התיאור המקראי: הפועל "להביא" חוזר מספר פעמים; כמו כן, המילה 'תרומה' והשורש נ-ד-ב חוזרים על עצמם, "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שם, כה, ב).
המילים הנשנות מהדהדות באוזני הקורא ומעבירות את המסר כי הבאת התרומה הייתה מתוך נדיבות לב. הבאת התרומה לא נבעה רק מתוך כורח חיצוני של הציווי, אלא מתוך רצון פנימי והזדהות. בהקשר לכך, ר' שמשון רפאל הירש כותב: "משמעות נ-ד-ב היא נביעה ממקור פנימי… נדיב הוא אדם חופשי ובלתי תלוי, שמעשיו באים רק מכוח ציווי פנימיותו… בא הכתוב ומטעים את תכונת הנדיבות על ידי צירוף המילה 'לב', נדיב לב, ובהבלטה יתרה 'נדיב ליבו', ליבו שלו. בכך מרחיק הכתוב כל דרך של כפייה ואף כל השפעה חיצונית העשויה לכוון את מעשה המתנדב…" (שם, לה, ה).

השבת נחל לקרוא את הפרשה הראשונה מארבע פרשיות – 'שקלים', העוסקת בחיובו של כל אחד מעם ישראל להביא את 'מחצית השקל' עבור קורבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש. שקלים אלו היו נגבים בכפייה. בתוספתא מובא משל: "משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפואתו. כך אמ' הקב"ה משכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות הצבור קריבין מהן מפני שקרבנות הצבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן…" (שקלים, פ"א ה"ו).
כלומר, לעיתים יש לבצע פעולות מסוימות שבבסיסן כפייה, אך תוצאתן רצון. החידוש המפליא בנתינת מחצית השקל הוא שהקורבן נחשב כמי שהוקרב ברצון, שזהו תנאי בסיסי בהקרבת קורבן "לרצונו". הפסוק "ורפא ירפא" – ממנו למדו חז"ל "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". מדוע יש צורך בנתינת רשות לפנות לרופא? הרב גורן לומד מכאן כי "אי הגשת עזרה רפואית לאדם או אי הצלת אדם מסכנה – מכניסו לאחריות על מות החולה, ודינו כאילו שופך דמים" (מאורות 'אביב' ה'תש"ם).
המחוקק קבע כי בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכנה חמורה והוא מתנגד לטיפול הרפואי, רשאי מטפל לתת את הטיפול הרפואי אף בניגוד לרצון המטופל, אם ועדת האתיקה אישרה את מתן הטיפול ובלבד ששוכנעה כי: א. נמסר למטופל מידע; ב. צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי; ג. קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול, ייתן המטופל את הסכמתו למפרע.
על פי ההלכה, על החולה לפעול להצלת חייו. עם זאת, אין פירוש הדבר שעליו לפנות לרופא מסוים או שעליו להסכים לטיפול מסוים. על החובה לשמור על הבריאות קשה לכפות באופן מעשי, וגם מבחינה הלכתית לא נראה שיש מקום לכפייה. השמירה על הבריאות היא גדר או אמצעי לקיום מצוות עשה באופן ממושך ולא נקודתי, וכפייה לא שייכת במצבים אלו. על החולה להחליט מתי לפנות לרופא, ולאיזה רופא לפנות. דוגמה לכך מופיעה בהלכות יום הכיפורים: "ואם החולה אומר צריך אני (לאכול ביום הכיפורים), אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך, שומעים לחולה" (או"ח, תרי"ח, א').
אם כן, לחולה מעמד משמעותי בקביעת הטיפול בו. ר' יעקב עמדין כותב כי, "אם חושש הוא שמזקת לו אותה תרופה שסדר לו הרופא האומר צריך" (מור וקציעה, או"ח, שכ"ח, י'), ברור שאין לכפות טיפול רפואי מסוים כשיש לו חלופות רפואיות מקובלות, בכגון זה החולה בוחר את הטיפול. הרב משה פיינשטיין כותב שוודאי שאין לכפות טיפול שיש בו סיכון לחולה, בכל אלה החולה הוא אוטונומי להסכים לטיפול או לסרב לו בחירה בין טיפולים שונים (שו"ת איגרות משה, חו"מ, ח"ב, ע"ג, אות ה'. וגם סי' ע"ד).
כאמור, המצב בו נראה שכפייה באה בחשבון הוא אצל חולה שמסתכן כעת, או שהוא נמצא בסכנה מיידית, או שיש לו מחלה קשה מאוד, והוא מסרב לקבל טיפול. גם במקרים אלו יש להימנע מטיפול בכוח. הרב פיינשנטיין דן בהזנה בכפייה לחולה מסוכן, ונראה מדבריו שחשש מסכנות אלו של טיפול בכוח, "בעל כורחו ממש שצריך להחזיקו בכח ולהאכילו – אין לעשות כן לגדול בר דעת… צריכין להשפיע עליו לעשות כציווי הרופא, ואם לאו אין שייך לעשות כלום" (שו"ת אגרות משה חו"מ ב', ע"ד). נראה מדבריו שכפייה בימינו היא על ידי שכנוע בדברים. בתשובה נוספת כתב הרב מפורשות שאפילו אם כל רופאי בית החולים סבורים שזו הרפואה הנכונה, עדיין יש להיזהר לא לפגוע בחולה על ידי הכפייה. "שאם יתבעת [=ייבהל] מזה… אפשר שיזיקהו וגם ימיתהו, ויהי זה כהמתיהו בידיים" (שם, שם ב', ע"ג).