יש לך אש?

אחד הסיפורים החסידיים מעוררי ההשראה מדבר בבעל שם טוב, שישב באחד מימות השלג והכפור עם תלמידיו בני החבורה הקדושה במעבה היער. לאורה ולחוּמה של מדורת אש גדולה, עסק עימם בצוותא חדא בלימוד תורה וחסידות. בחלוף כמה שעות שאל את תלמידו הגדול, ר' דב בער, המגיד ממזריטש: "מה היית לוקח עימך מכל המאורע הגדול הזה?". חייך ה'מגיד' והשיב בשתי מילים: "את האש! את האש!" האש, שמשמשת בשעת מלחמה אמצעי של חורבן וכילוי, הורגת ושורפת כל חלקה טובה, עשויה להיות אש מאירה ומחממת, ובמשכן היא כלי מרכזי להשראת שכינה.
דם, ואש, ותימרות עשן. השילוש הזה ביטא חלק מהמחזה המחריד, הנורא והאיום שנגלה לעינינו בבוקרו של יום שמחת תורה לפני שנה וחצי, 7 באוקטובר. אך מוזר ככל שהדבר יישמע, אותו שילוש בדיוק תופס מקום מרכזי גם בעבודת המשכן. דם הקורבנות נזרק על המזבח ומכפר עוונות, אש התמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ותימרות העשן שעולות ממנו מסמלות גם את השראת השכינה, גם ביטוי לכך שחטאינו נמחלו.
האש תופסת מקום חשוב בעולמן של הרבה דתות. אבל בעוד אצל חלק מהן היא משמשת אמצעי לעבודת אלילים ומעשי כשפים, בעולמה של תורה נודע לה מקום מיוחד לגילוי שכינה ולהשראת שכינה. בהרבה מקורות, משמשת האש נקודת מפגש בין האדם והקב"ה ואמצעי לקידוש שם שמיים. כך, למשל, אצל אברהם אבינו. לפי מסורת חז"ל ניצל בנס מכבשן האש שאליו הושלך בידי נמרוד. אגב כך ניהלו השניים מעין דו-שיח תיאולוגי: "אמר לו נמרוד: נשתחווה לאש. אמר לו אברהם: נשתחווה למים שמכבים את האש. אמר לו נמרוד: נשתחווה למים. אמר לו: נשתחווה לענן שהוא טעון מים. אמר לו: נשתחווה לענן. אמר לו: נשתחווה לרוח שהוא מפזר את העננים. אמר לו: נשתחווה לרוח. אמר לו: נשתחווה לאדם הסובל את הרוח. אמר לו: דברים אתה מספר, אני איני משתחווה אלא לָאוּר [=לאֵש]. הרי אני משליכך בתוכו, ויבוא א-לוה שאתה משתחווה לו ויצילך הימנו" (בראשית רבה לח, יג).

כך היה במפגשו הטעון של משה רבנו עם הקב"ה, שנגלה אליו מתוך הסנה הבוער באש; כך היה במכת הברד (שמות ט, כג: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה, וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם"); וכך כמובן במעמד הר סיני (שמות יט, יח): "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד".
לא ייפלא אפוא שגם בציווי על הקמת המשכן, נודע לאש תפקיד חשוב. בתוך שלל הפרטים של בניית כלי המשכן, מדגישה התורה, ולא פחות משלוש פעמים (שמות כה, ט, מ; כו, ל) שהקב"ה הראה למשה את תבניתו המדויקת של המשכן וכליו כדי שבני ישראל יבצעוה בדיוק מרבי. ועדיין, למרות כל פעולות ההכנה והוראות ההפעלה, מלמדים אותנו חז"ל שכאשר הגיע משה רבנו לבניית המנורה, "נתקשה בה" עד "שהראה לו הקב"ה מנורה של אֵש". מה טעם נתקשה משה דווקא במעשה המנורה? ומה עניין "מנורה של אש", מכל החומרים בעולם, לתקן את הדרוש ולהדגים למשה רבנו כיצד יש לבנות את המנורה? וכי מכל חומרים שבעולם, דווקא האש – הקופצנית ומרובת הגוונים, שקוויה אינם "חתוכים" כלל ועיקר – היא האמצעי הטוב ביותר לשם הבהרת הוראות ההפעלה ויצירת תרשימים נוחים לשימוש?
באחד משיעוריו, ביקש "הרב", הגרי"ד סולוביצ'יק, ליתן טעם בדבר. לדבריו, בניית המשכן הייתה צריכה למלא שתי מטרות: הראשונה שבהן, יצירת 'מבנה' וכלים פיזיים, משכן ארכיטקטוני מרהיב, ביצוע מדויק של הכנת כל כלי וכלי, על פי מידותיו, בדיוק מרבי עד לרמת המילימטר. אכן, לצד הממד הפיזי-ארכיטקטוני של המשכן, נועד המשכן להיות תל תלפיות רוחני. "משכן" שיסייע להשראת השכינה בעולם. לשם כך, לא די במילוי דקדקני של הוראות בנייה, אלא נחוץ "דבר מה נוסף". ערך מוסף.
לפי פירוש זה, המנורה – והאש ששימשה לה דגם – לא היו רק צירוף של קנים, כפתורים ופרחים משוקדים, פתילות ושמן זית זך, שנועדו ליצור "גוף תאורה", יפה ומרהיב ככל שיהיה. המנורה הייתה צריכה לשמש מגדלור רוחני, כר ומצע לעלייה תמידית: "להעלות נר תמיד". יש במנורה שיקוף של פעולת יצירה מקורית, חידוש מעשה הבריאה של "ויאמר אלוקים ויהי אור".
משה רבנו התקשה בשאלה מהי הדרך הראויה ליצירת הממד השני, לבניית כלי שישמש הדום להשראת שכינה. בקשתו מהקב"ה הייתה שיורה לו את הדרך בעניין זה, והתשובה ניתנה לו בדמות "מנורה של אש". כמו האש בסיפור של המגיד ממזריטש, שתואר בראשית הדברים, גם אותה "מנורה של אש", ששימשה למשה דגם ודוגמה, היא ביטוי להתלהבות ולבעירה שראוי כי ילוו את עבודת הקודש. אכן, אש היא אחד מיסודות העולם. בכוחה לחמם, אך גם לשרוף. היא דורשת גם שליטה וגם ליבוי תמידי. יש בה גוונים ובני גוונים: צהוב וכתום וארגמן ושחור.
כל עובד ה' צריך לשאת בתרמילו אותה "מנורה של אש", להט והתלהבות, אך בה בעת להיזהר ולהישמר שאותה 'אש קודש' לא תהפוך לו לפוקה ולמכשול. זהו האתגר, זוהי המשימה. כך בעת שלום, וכך במיוחד בעִתוֹת מלחמה. הפקודה שפותחת את מסע הירי הצבאי היא "אש! אש!", הגם שלהבותיה נסתרות וסמויות מן העין. עלינו מטלת המשימה: ליטול מתוך האש המְאַכֶּלֶת – ועימה הדם ותימרות העשן, הכאב והסבל – את הטוב שנתגלה במפגש עם האש ו"על האש", את גילויי ההקרבה העצמית והאחווה ההדדית, ולהפוך אותם מאש שרפה לאש קודש.