הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ – מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה" – ביקורת מוטעית רבה נאמרה על מצוות התורה הזו, ועוד יותר על דינו של האונס: "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף, וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ, לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (דברים כב, כח-כט). קריאה שגויה של דברי התורה המיוחדים האלה מטילה חובה על האישה שנפגעה מאותו נבל להינשא לו ולהשתעבד לו כל חייו. אם אכן הייתה זו מצוות התורה, הייתה ההתרעמות בעלת הווא אמינא, והיינו צריכים לעמול קשה כדי להבין את דבר ה'.
אולם, לא זו בלבד שמדובר בטעות חמורה, משמעות דברי הכתוב הם הפוכים לגמרי. ראשית, הנערה בוודאי אינה חייבת להינשא למי שפגע בה. בפרשתנו הדברים כתובים במפורש ("אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ – כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת) כאשר עוסקת התורה במפתה, והדברים נכונים גם לגבי האונס. רמב"ן כתב דברים אלה במפורש: "…ועל דעת רבותינו גם שם (באונס) בין היא בין אביה יכולין לעכב כי איננו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע". התורה ודאי שאינה מחייבת אותה להינשא לו, והיא מותירה את הבחירה לגבי עתידה בידה.
מדוע אפוא מועלית אפשרות הנישואין לו? הדבר נובע משני כיוונים: ראשית, מכך שהתורה מטילה חובה בלתי מתפשרת על הפוגע. מי שפגע – חייב לתקן, ובראש ובראשונה ליטול אחריות על הפגיעה. גם אם אין הוא רוצה, וגם אם ליבו הפך מתאווה לשנאה (כפי שמצינו, לדוגמה, בסיפור אמנון ותמר), הדבר אינו משנה כלל ועיקר. כל פרשת 'משפטים', ובמסגרת זו גם פרשת המפתה, יונקת מהוראת התורה כי אדם מועד לעולם וכי הוא אחראי למעשיו, ובשל כך הוא צריך לפצות את הנפגע בדרכים מתאימות וליטול אחריות על חייו;
הכיוון השני הוא החשבון האישי שהנערה עושה – בעולם בו כתובה התורה, קיים חשש של ממש שהיא תישאר אלמנה בבית אביה לאורך כל ימי חייה, בשל העובדה שבחורים לא ירצו להינשא לה. בשל כך, אפשר שהיא תעדיף להיות בביתו של מי שפיתה אותה או פגע בה (בעיקר לאור העובדה שאנו יודעים היום שרוב מוחלט של הפגיעות, בין בנשים ובין בגברים, נעשות על ידי מי שמוכר לנפגעים), ולזכות ב"שארה כסותה ועונתה", על אף מה שהתרחש ביניהם קודם לכן. לא זו בלבד, אלא שכאשר מדובר במפתה שמסרבים לאפשר את הנישואין האלה – חייבה התורה: "…כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת", לאמור: בשל העובדה שנישואיה העתידיים למישהו אחר ייתקלו בקשיים – מוטל עליו להיות אחראי לכך, ואלו דברי רמב"ן על כך: "והטעם כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות לה מתן והם לא יתנו לה מהר וראוי הוא שיפרענו המפתה".
יסודות אלה חייבים להנחות אותנו אף היום, על אף שינויים משמעותיים בסדרי החיים. אדם הפוגע חייב להיות אחראי למעשיו, ומוטלת עליו המשימה הגדולה לשלם את מחיר מעשיו הנפשעים. חשוב כמובן להזכיר את דברי המשנה על החובל בחברו: "אף על פי שהוא נותן לו – אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר ועתה השב אשת וגומר…" (בבא קמא פ"ח מ"ז). אף סיפור לא מסתיים בלי פיוס וריצוי, בקשת סליחה וקבלת הדין.
