אתם הקוראים בטח שואלים: מה זאת הכותרת הזאת? כתב חידה? כתב סתרים? לא! זהו פסוק מתוך האורית (התורה) בשפת הגעז מפרשת השבוע, פרשת 'תרומה'. בעברית
מלחמה כרוכה בתחושת אשמה. גם כאשר אנו מוצאים עצמנו, במידה רבה, קורבנותיה. שלושה סוגי אשמה אנו נושאים עימנו, על פי הלוגותרפיה (גישה פילוסופית וטיפולית למציאת
חודש אדר הגיע, וזה הזמן לבדוק את מידת השמחה שלנו ושל הילדים שלנו. יצא לכם פעם לראות ילדים עצובים? מדוכאים? עם פרצופים רציניים כאלו של
כאשר אדם מנמק בפניך מדוע יש לעסוק באומנות, כנראה שהוא אינו אומן. כי אומן עוסק באומנות משום שזה מה שהוא. הוא אינו יכול שלא לעסוק
השבוע, בי"א באדר א', ימלאו 54 שנים לפטירתו של גדול סופרי ישראל, ש"י עגנון, וזו סיבה טובה להקדיש את הטור לזכרו. כמי שהציונות הדתית זורמת
"דבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" [כה, ב]. מהי טיבה של לקיחה זו? פירש רש"י
המשכן וכליו מתוארים בפרשתנו לפרטי פרטים. אף שלמשכן היה ממד עראי, ומפעם לפעם נדרש העם לקפל ולשאת אותו, בכל זאת הוא נבנה בהשקעה גדולה. הארעיות
בין שלל הפרטים של פרשת תרומה, בולטת חזרת התורה, פעם אחר פעם, על הציווי לעשות את המשכן "כמות שהוא", בלי להוסיף ובלי לגרוע. כך, כבר
האסון שהתחולל בשבת שמחת תורה, בא אחרי חודשים של מחלוקת פנימית חריפה. ישנם סימנים המורים שהמחלוקת גם דרבנה את אויבנו שראו בכך הזדמנות שאין להחמיצה.
שלוש תרומות נתנו ישראל להקמת המשכן וקיומו – תרומת להקמת המשכן, "כל איש אשר ידבנו לבו"; תרומת מחצית השקל: "זה ייתנו: כל העובר על הפקודים
