רוח גדולה של נדיבות שרתה בקרב העם בעת הקמת המשכן. וכך מתארים הכתובים: 'וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר
" וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר. בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא, מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי, וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת; וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת
משה נצטווה לקחת את חכמי הלב מקרב בני ישראל שיעסקו במלאכת המשכן, בייצור כליו ובהכנת בגדי הכהונה: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל
ציוויו של הקב"ה המלמד שאין בניין המשכן דוחה את מצוות השבת – מדגיש שוב את מקומה העליון של מצווה זו. מעצם העובדה שהתורה מדגישה באופן
בתחילת פרשתנו מקהיל משה את העם ומצווה אותם על השבת ועל הקמת המשכן. (שמות לה א) ציון העובדה שמשה מקהיל את העם כדי לצוותם הוא
פרשת "ויקהל", שמדברת בפרוטרוט על בניית המשכן, מדגישה את הכינוס הלאומי הגדול של העם כולו לצורך מפעל ההקמה הגדול. הפתיחה של הפרשה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת
מהי מילת המפתח של מלאכת המשכן? עיון בים הפרטים של פרשיות המשכן מלמד שלצד פעולת ה"עשיה", שמופיעה בהן פעמים הרבה, מופיע גורם אחד שבמבט ראשון
רוב מוחלט של המדדים הכלכליים מורה על יציאה מהמיתון, וכניסה לעולם של צמיחה ושגשוג כלכלי. הסיבות לכך וניתוחן אינן מעניינה של שבת, כמו גם המהלכים
