גם נדיבות זקוקה לריסון

רוח גדולה של נדיבות שרתה בקרב העם בעת הקמת המשכן. וכך מתארים הכתובים: 'וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ'
בצד נדיבות הלב ונתינה אין סופית הייתה גם דרישה לתרום תרומה קצובה ומדויקת – מחצית השקל. תרומה זו הייתה מיועדת לבניית האדנים ולרכישת קרבנות הציבור. העם נדרש להביא מחצית שקל בדיוק. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. מדוע ראתה התורה להגביל נתינה זו ולא לאפשר לעשירים להוסיף? ר' יהודה אריה ליב ב"ר אברהם מרדכי אלתר התייחס לכך בספרו 'שפת אמת' . תשובתו מבוססת על המשנה הראשונה במסכת שקלים: 'באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים'. המשנה מציינת שתי הכרזות שהתבצעו בתחילת חודש אדר. ההכרזה לגביית השקלים, שכן בראשית חודש ניסן מביאים קרבנות מתרומה חדשה, וההכרזה השנייה התמקדה במניעת איסור כלאים. לקראת בוא האביב, בזמן שהתבואה נובטת וצומחת, נדרשת הקפדה מיוחדת. המכנה המשותף בין שתי ההכרזות הוא הזמן. שתי ההכרזות קשורות לאביב ולחודש ניסן. השפת אמת מצביע על קשר אמיץ יותר בין שתי הכרזות אלו. וכך מצטט הוא בשם סבו: '… ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ופי' כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים כו". השפת אמת מציין את הפסוק: ' מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב (שיר השירים ז,ב). פסוק זה מלמדנו, שההתפעמות וההתלהבות יפות הן כאשר הן מלובשות בנעלים. גם רוח נדיבות צריכה להיות מרוסנת. ובשלב זה הוא חוזר למשנה: ' וזהו פי' המשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי' כלאים כמו ויכלא העם כו' שהוא בחי' המניעה שיש ג"כ במצות הנדבה כנ"ל וז"ש העשיר לא ירבה כו'. פעמים, שהנדיבות תלווה בכוונות שהן לא לשם שמים – תערובת של מין בשאינו מינו והיא תיהפך לכלאים. ממשיך השפת אמת ומוצא זיקה בין 'כלאים' לבין 'ויכלא העם מלהביא'. מטרתה של ההכרזה על הכלאים לעקור את הכלאים ובכך לעצור מידית את ההכלאה שבין שני המינים. כך גם עשו בעת שהעם התנדב, הפסיקו את הנתינה. תפקיד הכלאים לרסן וליצור גבולות. המתח שבין השקלים לכלאים מביא למחצית שקל. דהיינו המחצית היא ביטוי לוויתור שעל נדיב הלב לעשות בהביאו את תרומתו. לא שקל שלם, כי אם מחצית. אין מדובר במעשה שלם, בפעולה שלמה. נדיב לב בוודאי היה מבקש להשלים את מעשה הנדיבות. אולם התורה תובעת ממנו לסגת מעט, לצאת מן התרומה כשחצי תאוותו בידו, ובכך מזדככת התרומה ומתעלת לכדי קרבן. נתינה ללא גבולות עלולה לפגום בנפשו של הנותן ולהפכו ברגע אחד לגאוותן. זאת ועוד, פעמים מי שמביא יותר באופן משמעותי משאר התורמים עלול לחשוב שהכל שייך לו, והוא זה שקובע את סדר היום. התורה מבקשת למנוע בעלות כזו או אחרת כתוצאה מהתרומה. התרומה היא אחידה והיא רק חצי ולא דבר שלם.
מלמדנו השפת אמת, שבד בבד עם תרומת השקלים, מכריזים גם על סכנת הכלאים. סומכים אותן לבל יתערב שמץ של פסול, של גאווה, של אגו או פניות בתוך נדיבות הלב והתעוררות הרצון. גם תופעה חיובית של נדיבות לב עלולה להיות מסוכנת בתנאים מסוימים. יש לברור את הפסולת מהאוכל, את הכוונות הרעות מתוך המעשה המופלא של הנתינה. המשכן היה צנוע וכל חלקי העם היו שותפים לבנייתו. דומה שמודל זה ניתן לאמץ בכל קהילה בעת שבונים בית הכנסת. תחושת השייכות נמדדת גם בכך שכל אחד נותן סכום קבוע מממונו כך שעיקר בית הכנסת נבנה מכספי הקהילה ולא מתורם אחד שעלול לשייך את בית הכנסת לעצמו ואזי תרומתו יהיה בה גם היבט שלילי.
(ויקהל תשעו)