וביום השביעי יהיה לכם קודש

ציוויו של הקב"ה המלמד שאין בניין המשכן דוחה את מצוות השבת – מדגיש שוב את מקומה העליון של מצווה זו. מעצם העובדה שהתורה מדגישה באופן מיוחד שזה הדין – ניתן ללמוד כי היה אפשר לחשוב אחרת, וכי יש היגיון גם בעובדה שהפרויקט הגדול של בניין המשכן ידחה את השבת. דווקא משום כך מלמד הדבר על המשקל העצום שניתן לשמירת השבת. כבר מפרשת הבריאה אנו למדים כי הקב"ה ברך את יום השבת וקידש אותו באופן מיוחד, ומאוחר יותר התורה מלמדת כי אף אנחנו חייבים לנהוג כריבונו של עולם ולזכור את יום השבת לקדשו, באי-עשיית מלאכה. מכאן ואילך מופיעה השבת פעמים רבות בתורה. המספר הגדול של הופעותיה מלמד על המרכזיות הגדולה של יום השבת, מסיבות שונות: למן היותה יום ביטוי האמונה בריבונו של עולם כבורא העולם ("כי ששת ימים עשה ד' את השמיים ואת הארץ…"), ועד להיות השבת יום סוציאלי שבו חובה להעניק מנוחה גם לעבד ולשפחה, כמו גם "למען ינוח שורך וחמורך". ההלכה ביטאה את ייחודו של יום השבת גם בראיית המחלל שבת בפרהסיא ככופר בתורה כולה.
משמעותה של השבת לובשת צורה ופושטת צורה. יסודותיה יציבים וקיימים, אך דמות הענפים והעלים משתנה מדור לדור. בין המשמעויות המתחדשות של השבת עולה חשיבותה כיום של Plug out, לאמור: על רקע החיים המטורפים של היות האדם מקושר תמיד – ישנו יום אחד בשבוע שבו מתנתק האדם מכל הסובב אותו – בלי וואסטאפ ובלי פלאפון, בלי טוויטר ובלי פייסבוק, בלי מייל ובלי הקשרים אחרים של תקשורת. באופן מטאפורי, ניתן לומר כי הקיום העכשווי של "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" מתממש באופן הפוך: כיוון שהיציאה ממקומו של אדם בימות החול נעשית היום לא על ידי יציאה פיזית, כי אם על ידי חדירה החוץ אל הפנים בכל אותם מכשירים שאינם מאפשרים עוד לאדם להיות לבדו – כך גם המימוש המטאפורי של הפסקת יציאות אלה נעשה על ידי הניתוק המוחלט מכל המכשירים האלה. לעתים מזומנות עולה המחשבה עד כמה העולם שסביבנו חסר את היום המיוחד הזה, המחייב אותו שלא להניח עוד לעולם לפרוץ לתוכו, ומייחד אותו עם עצמו, א-לוהיו, משפחתו, ושביתתו.
בד בבד עם תוכנית ההתנתקות של יום השבת – היא גם מהווה את יום ההתחברות הגדול. יום ההתחברות עם העולם הרוחני, עם השביתה, עם הברכה ועם הקדושה – "ויברך א-לוהים את היום השביעי ויקדש אותו". כאן אין מדובר רק בבידוד עצמנו מכל הסובב אותנו, כי אם בתנועה חיובית שיום השבת קורא לכונן. זה המקור שחכמים עיגנו בו את הדרשה של יום השבת, את לימוד התורה, ואת כל הצדדים המעיפים את האדם כלפי מעלה, ומחברים אותו עם העולם הרוחני שמעליו.
זוהי אפוא הפרשה הקוראת לכולנו להתחזק בשמירת השבת בשני המובנים שלה. במובן האחד, אכן לשבות מכל מלאכה, להתנתק, לבודד את עצמנו מכל ענייני החול, וככל שניתן למעט בעיסוק בענייני בחול, בין בדיבורים על נושאים כאלה, בין בקריאת עיתונים בענייני חול, ובין בכל שאר הדברים ששוברים את המחיצה שצריכה להיבנות בינינו ובין העולם ביום השבת. במובן השני, לייחד את יום השבת ללימוד תורה, לעיסוק בנושאים רוחניים, לחידוש הפנים בפנים עם המשפחה, ולכל הדברים המקופלים במשמעות העמוקה של "יום שבתון".
(ויקהל תשעו)