פרשת המרגלים נצרבה בתודעה ההיסטורית היהודית כאחת הפרשיות הטראומטיות בתולדות בני ישראל במדבר. היא מעלה לא מעט תמיהות לנוכח פשוטו של מקרא: מה הייתה מטרת
בפרשיות נשא ובהעלותך מפנות את הזרקורים לדמותו של אהרן הכהן. בפרשה הקודמת, הוא ובניו מצווים לברך את בני ישראל בברכת הכוהנים, ברכה שתוכה רצוף אהבה.
"יש ידיד טוב לכולנו, ניקיון הן זהו שמו, הוא תמיד שומר אותנו, אנו גם נשמור אותו". כך שרנו כשהיינו ילדים. בחברה המודרנית הניקיון מתקשר דרך
המקרא והתלמוד, ספרות ההלכה והפוסקים, רוויות במחלוקות אינספור. בניגוד לתדמית – שניזונה במידה רבה ממחלוקתו של קורח – חכמי ישראל לא ראו במחלוקת כשלעצמה דבר
אחת המילים החוזרות תדיר בפרשת המרגלים היא המונח "איש" על צורותיו השונות: "שלח לך אנשים ויורו את ארץ כנען… איש אחד איש אחד למטה אבותיו
אחד השורשים השכיחים ביותר בפרשת נשא הוא ק.נ.א. לא פחות מעשר פעמים, מופיע שורש זה בפרשת סוטה, על הטיותיו השונות. קנאותו של האיש לנאמנותה של
פרשת אלדד ומידד במחנה היא מן הפרשיות המרתקות שבספר במדבר. שניהם קוראים, כביכול, תגר על "מונופול" הנבואה של משה, ומבקשים לאחוז במידת הנבואה. התגובה אינה
חג השבועות היה מאז ומתמיד יום אהוד על רבים. אין הוא מלווה בחוויית האימה והיראה של ראש השנה ויום הכיפורים. חסר הוא את העמל, הטורח
אחד מגילויי הרוח המופלאים בתורה הוא חיוניותה המתמדת. חכמים ראו בכך לא רק מציאות, אלא ציווי של ממש, כאשר הורו: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".
המטוטלת של פרשת בהעלותך נעה בין שני קטבים המצויים במשפט בן ימינו, והמנוגדים זה לזה. מצד אחד, הרצון להבטיח חופש ביטוי, שהנו ערובה למשטר דמוקרטי
