היום שאחרי (

מעטות הן הפרשות בתורה, שהוכתרו בכותרת של זמן, ובכולן יש לציון המועד משמעות ותוכן. כך בפרשת "בראשית", כך בפרשת "שמיני", וכך בפרשתנו, "אחרי מות". "אחרי מות", אינו רק ציון זמן טכני. הוא מבטא מהות.

"אחרי מות", דבר לא יהיה כמו שהיה קודם. מי שחווה את השכול על בשרו, וכך בוודאי כשמדובר בשכול כפול של ילדים, לעולם לא יישאר עוד כשהיה. דרכו של עולם, שהורים מוליכים את ילדיהם לחופה. ואם זכו, גם את נכדיהם. דרכו של עולם, שבן מספיד את אביו. אהרן (ומן הסתם גם אלישבע, שדמותה – כשאר דמויות נשים במקרא – נוכחת-נפקדת, נעלמת-נאלמת), נדרש להספיד את בניו.

לנוכח עוצמת השכול, הטרגדיה הנוראה, אין פלא שתגובתו של אהרן אחת היא: "וידם אהרן" וכי יש מלים בעולם שיוכלו להביע את רחשי הלב במצב שכזה? הדממה המעיקה, זועקת יותר מכל. כמאמרו הנודע של ר' מנדלי מקוצק: "אין דבר שלם יותר מלב שבור, ואין זועק יותר מן הדממה".

אך גם בעיצומה של הטרגדיה הנוראה, הזמן אינו עוצר מלכת. עוד שעה, ועוד שעה, והנה אנו כבר "אחרי מות", ביום שאחרי. בני המשפחה השכולה נדרשים לאסוף את השברים בשארית כוחותיהם ולהמשיך בבניין. המקדש חייב להמשיך ולהיבנות, ויחד עמו כל שאר המשימות והאתגרים שמחכים לגואלן.

המעבר החד שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, שאותו חווינו השבוע, מבטא במידה רבה את "היום שאחרי". כמה שעות לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר פרצו פרעות שהותירו חללים במקומות שונים. כמה שעות לאחר קודם לכן נפל גוש עציון. אך רוחם של מנהיגי המדינה באותה עת, כמו גם תושביה, לא נפלה. מתוך הבכי וההספד המשיכו במלאכת הבניין והיצירה, העלייה והקליטה.

בספר מופלא שקיבלתי לאחרונה מאחת מתלמידותיי, "אחות מרים" שמו, מתואר סיפור חיים מיוחד במינו, ונדיר בעוצמתו. באה בו לביטוי גבורתם העילאית של אנשים מן הישוב, שדמותם נתגמדה לא אחת והועמדה בצל הדמויות ה"גדולות" והמפורסמות.

בספר זה, מתארת מרים מויאל-תורג'מן, מסכת חיים ארוכה ומופלאה. ראשיתה, ב"מלאח אל בלאד", הרובע היהודי הישן במקנס שבמרוקו. קהילה תוססת ומגובשת שסרה למוצא פיהם של רבניה, עם מים שנשאבו מן הבארות, ואווירת שבת שהשרתה רוגע על הכל, ולוותה תדיר בתפילת "לשנה הבאה בירושלים".
בעודה נערה, "ברחה" מרים למועדוני הנוער הציוניים שקיימו פעילות אינטנסיבית, והציתו את אש העלייה לארץ ישראל בקרב בני הנוער, עד שזכתה להגשים את חלומה ולעלות לארץ ישראל עם משפחתה. גם כאן, חבלי הקליטה היו קשים מנשוא. קבלת הפנים הייתה חמה מאד: ריסוס העולים בדי.די.טי. במל חיפה; ומשם היישר ל"ארמון הפאר", דירה קטנטנה, שאותה חלקו כמה משפחות, מתוך צפיפות ודוחק, בואדי סליב בחיפה. אבי המשפחה, שהגשים את חלומו, לא הסתפק בבכי על הנכסים הרבים שהשאיר "שם" במקנס, על הבית הגדול והמשרתים. במקום זאת, אסר על בני ביתו להתלונן, והילל את הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לגור בארץ ישראל. מדי יום עשה את דרכו, באוטובוס וברגל, מחיפה ועד אבן יהודה, כדי לעבד – מבוקר עד ערב – את הפרדס שרכש, על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו בת עשר הנפשות. מרים, שלא זכתה ללמוד בבית ספר, ברחה מן המעברה לקיבוץ מעלה החמישה, ובאמצעותו המשיכה לבית הספר לאחיות, שם רכשה מקצוע שבו עסקה כארבעים שנה.
לצד החיוניות, המייחד את סיפורה של מרים מויאל הוא הפניית כוחות הגוף והנפש משקיעה במעגל הכאב והמצוקה לעבר תנופת חיים של יצירה ועשייה. הקשיים היו עצומים. בדרך נפלו חללים (דוגמת שתי אחיותיה שנפטרו מדיפטריה בילדותן). אך במקום לשקוע בבכיינות, טרחנות וטרוניות של "אחרי מות", הפנתה מרים את מרצה לסיוע ולטיפול ב"עם שרידי חרב", שרידי שואה, ובד בבד המשיכה לקרוא וללמוד. הילדה שלמדה בצעירותה בקושי תשע כיתות, המשיכה במקביל לעבודת הקודש שלה כאחות, את לימודיה, עמדה בבחינות הבגרות בגיל 35, סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת "בר אילן", תואר שני בסיעוד ועוד ידה נטויה. תאוות לימוד זו סייעה לה להיחלץ בשנה האחרונה גם ממעגל האבל הנורא על מות אישה חיים, ולהתחיל בלימודי משפטים במכללת "שערי משפט" בגיל שבו רוב האנשים יושבים בטלים בביתם, או מסתפקים בשמירה על נכדיהם.
סיפורה המרגש של "אחות מרים" מסמל את עוצמת היום ש"אחרי". זהו יום קשה, עצוב. אך ציון פרק זמן זה בראש הפרשה, נועדה ללמד אותנו שהחיים נמשכים גם "אחרי מות". הזיכרון והכאב יישארו לעולם, אך גם לאחריהם ניתן וחייבים להמשיך במלאכת העשייה.
(אחרי מות תשסט)