פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)שמונת נסיכי האדם, תלמידי ישיבת "מרכז הרב", שעלו השבוע בסערה השמיימה, הציפו פעם נוספת את שאלת היסוד שמלווה את ההיסטוריה היהודית משחר קיומה: על מה עשה ה' ככה לארץ הזו? מה חרי האף הגדול הזה?
השאלות גדולות, ותשובה אַיִן. במהלך הדורות ניסו חכמי ישראל למצוא פשר לתהיות הגדולות שעולות מחשבונו של עולם. אך דווקא ריבוי התשובות מלמד שאין ולו באחת מהן לתת תשובה מספקת. מקצת החכמים ביקשו לתלות מאורעות מסוימים בחטאי הדור, ויש שראו במאורע הרע והנורא תהליך של כפרת עוונות, או ביטוי לחבלי משיח. יש מהם שהעלו על נס את הניסיון של האדם המאמין (שאברהם אבינו שימש לו כמודל), יש שראו בסבל אמצעי לזיכוך נפשו של אדם והעלאתו למדרגה רוחנית גבוהה יותר, ויש שהסתפקו בהצבעה על תקופות של "הסתר פנים".
"צידוק הדין" מהווה ערך יסוד בעולמה של תורת ישראל. ולא לחינם, מלווים כל אדם מישראל לבית עולמו בפסוק המתייחס אליו (דברים לב, ד): "הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". הכתוב עושה שימוש בפעלים הקשורים למשפט וצדק. אפשר שזהו צדק שאינו מובן לבני תמותה, ועדיין צדק הוא. כך גם בפסוקים רבים אחרים, המבליטים את ממד הצדק והאמת שב"דין"-דינו של הקב"ה: "ואתה צדיק על כל הבא עלינו; כי אמת עשית, ואנחנו הרשענו" (נחמיה ט, לג). חלקים גדולים מספר איוב מוקדשים לשאלה הנצחית, "מדוע דרך רשעים צלחה", ומה טעם "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".
שאלה זו עומדת גם במוקד אחד מפרקיה של מגילת אסתר, לנוכח גזרת השמד שהכריז זרעו של עמלק על עם ישראל, על אנשיו, נשיו וטפיו. באחד מרגעי השיא של המגילה, עומדת אסתר המלכה ומבקשת מהתך – שבמסורת חז"ל זוהה עם דניאל – שיצווה אל מרדכי, "לדעת מה זה ועל מה זה".
במדרש האגדה (אסתר רבה ח, ד), הרחיבו חכמים, כדרכם, את פשר התהייה: "אמרה לו, לך אמור לו, מימיהם של ישראל לא באו לצרה כזאת. שמא כפרו ישראל ב"זה אלי ואנווהו"? ושמא כפרו בלוחות, דכתיב בהן "מזה ומזה הם כתובים"? בעל הרוקח, מחכמי אשכז, הוסיף הצעה משלו: "שמא אינם זהירים במאה ברכות, וכתיב (דברים י, יב), "מה ה' שואל מעמך".
שתיקתו הרועמת של מרדכי אומרת הכל. הוא אינו משיב לאסתר על שאלתה. בדברי חז"ל (מגילה טו, ע"א), הוקצנה עוד יותר שתיקה זו. מכוח המשך הפסוקים, "ויגידו למרדכי את דברי אסתר", למדו חכמים שלא התך-דניאל, אלא אנשים אחרים העבירו למרדכי את דברי אסתר.
לשמע בקשת אסתר, "לדעת מה זה ועל מה זה", התך נעלם-נאלם דום. וחכמים אף הוסיפו מכאן כלל גדול לעתיד לבוא: "מכאן שאין משיבין על הקלקלה". כאשר ניצב אדם מול מאורע איום ונורא, חסר-פשר, אַל לו למהר ולהשיב תשובת סרק, שאין בו ממש. תשובה כזו, שתיקה טובה הימנה.
בדור האחרון, עלתה שאלה גדולה זו על סדר היום היהודי-אמוני במלוא עוצמתה וחריפותה. הוגים שונים ביקשו להתמודד עם השאלה "איפה היה האל בשואה?". מקצתם, דוגמת הרב אליעזר ברקוביץ', שאלו במקביל: "היכן היה האדם בשואה?". בין כך ובין כך, השאלות נותרו בלתי פתורות.
אחד ההוגים הגדולים שעסק בשאלה זו היה הרי"ד סולובייצ'יק. במסתו, "קול דודי דופק", שנתפרסמה לפני כיובל שנים, שולל "הרב" את התפיסה הרואה בשואה מעשה ידי ה'. בעיניו, גישה מעין זו היא חילול השם. במקום זאת, הוא מבכר את הגישה הרואה בשואה תקופה של היעדר, של "הסתר פנים". חושך ואפלה. יש בה כדי להסביר את התופעה, אך אין בה כדי להסביר את מקורה. היא מסבירה "מָה" קרה, אך לא "לָמָה" או "לְשֵם מָה" אירע מה שאירע.
עיקר כוחו של המאמר טמון בסופו. בבוקר שאחרי. לאחר החושך מגיע האור. בסופו של לילה מאיר השחר ויום חדש על ציון מאיר. היהדות, כמו גם ארץ ישראל ומדינת ישראל, אינם רצים למרחקים קצרים. הם רצים מרתון. לאחר שנים וימים של חושך, אפלה וצלמוות, שב ומתדפק האהוב על דלת אהובתו. "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי".
כתב ר' צדוק הכהן ב"פרי צדיק": זה היה עיקר נס פורים שהיו אז בשפל המדרגה, וכאשר הרגישו ישראל שעומדים בתכלית ההסתר, כמו שנאמר (אסתר ד, ג) "אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד". וכידוע דעניין אבלות והספד יורה על דבר שנחלט בדעת האדם שכבר אבדה תקוותו, וכעניין אבל והספד על מת שאין אופן להחזירו. ועל ידי זה שהרגישו ההסתר פנים, נהפך להם מאבל ליום טוב".
נחמה מלאה למשפחות ולחברים ששכלו את יקיריהם אין כאן, אך הלוואי ותהא בכך נחמה פורתא. מי ייתן, ויהיו הימים הבאים עלינו לטובה ולברכה, והחודש שבו מרבין בשמחה, יהפוך לנו ולכל בית ישראל מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב.
(ויקרא תשסח)
