פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת תזריע, ואחותה פרשת מצורע, עוסקות ב"גרעין הקשה" של דיני הנגעים. צרעת, שאת, ספחת, מכוה פורחת, בהרת, צרבת, שחין, נגע, נתק. מיד בסמוך לתיאור ההוד וההדר של חנוכת המשכן, מונח לפנינו קטלוג שלם של "מראות נגעים". המראות קשים. מן הסתם גם הריח לא היה משהו.
וכמאליה עולה השאלה: מה טעם נדרשה התורה, שבעניינות רבים אחרים מקצרת ועולה בלשונה, ולעתים מקפלת עולמות שלמים בכמה פסוקים בודדים (דוגמת הלכות שבת, שהם כ"הררים התלויים בשערה"), להקדיש מקום כה נרחב להלכות הנגעים?
דומה שיש כאן הלכה רבה לאורייתא, כלל גדול בעולמה של תורת ישראל, שלא בא ללמד רק על הפרט – פרשת נגעים, אלא על התורה כולה.
אחד מסממניה הבולטים של תורת ישראל הוא שאין היא מציגה בפני הלומד "טלית שכולה תכלת", גן עדן דתי שכל הנכנס בשעריו מובטח לו שכל ימיו יהיו נטולי כאב וסבל, מכאובים ומומים.
תורת ישראל – תורת חיים היא. וכשם שהחיים מלאים פגמים ומומים, כך גם המציאות המשתקפת מעולמה של תורה מלאה מהמורות וכישלונות. בניגוד לפילוסופיות דתיות אחרות, תורת ישראל אינה מציגה את 'גיבוריה' כמלאכים, אלא כאנשים שלצד גדלותם נכשלים לעתים בעוונות שונים.
ההתעלמות מקיומם של מומים אינה מביאה להעלמתם. להפך: התעלמות מהנגע עשויה להעמיק את ההשחתה והניוון, וסופה שתביא כלייה. דווקא איתור המומים, ההכרה בהם, ההתמודדות עמם, ייצרו בסופו של דבר אדם טוב יותר, חברה בריאה יותר.
עיון בפרשיות אלה עשוי ללמדנו פרק גדול בהלכות ביעור מומים ופגעים. ראשית, לא כל המומים עשויים עור אחד, תרתי משמע. יש מום קבוע, ויש מום עובר, יש נגע שחור ויש נגע לבן. יש מום הנוגע בגוף, ויש מום שתלוי בבגדיו של אדם או בביתו (אולי כאבטיפוס ומודל לפגמים המצויים ברכושו של אדם, שהושג שלא כדין, בחומרנות יתרה, וכיוצא בזה).
אלו ואלו זקוקים לטיפול, אך לכל אחד מהם דרך טיפול שונה. התורה יוצאת נגד הכלת כל הפגמים בסל אחד. חוסר האבחנה בין מום חמור למום קל עשוי להוזיל את חומרתו של הפגם הגדול ולהביא לזלזול בו.
לקח גדול יש גם בדרך טיהור הנגעים. לא כל אחד מוכשר לכך אלא דווקא הכהן. המציאות מלמדת כי על עגלת ביעור המומים קופצים לא אחת כל מיני אנשים לא ראויים, ששיקולים זרים – ולאו דווקא ביעור המום – מנחים את פעולתם. לפיכך ציוותה תורה שתהליך בקרת המומים ייעשה רק על ידי כהן נטול אינטרסים כלכליים (לפי שאין לו חלק ונחלה בתוך נחלות בני ישראל), וכצאצא של אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום" הוא. רק אדם כזה, האוהב את הבריות, ראוי לבקרם באמת ובתמים, ללא שיקולים זרים.
יתר על כן: הכהן אינו רשאי להסתפק בכך שיקבע כי פלוני בעל מום – טמא הוא. על הכהן חלה גם החובה לטהר את הטמא. כמה רבים הם בימינו אנשים המוכנים לבקר ולטמא, לפסול אחרים. התורה מלמדת אותנו שלא די בידיעה כיצד להטיל פגם באחר. צריך למצוא להם גם פתרון ראוי והולם.
חכמים הוסיפו הלכות שונות לא רק באשר להליך ההיטהרות אלא גם באשר לעיתויו. כך, למשל, לפי ההלכה, בשבעת ימי המשתה "אין הכהן רואה" את נגעיו של חתן, וכיוצא בזה אין רואין את הנגעים ביום טוב. לצד החובה לבער את הנגעים, ולסלק מן המחנה כל "צרוע וזב", שעלול לטמאו ולהשחיתו, מצווה תורה על בעל הכוח והשררה, שבידיו נתונה יכולת ההחלטה וההכרעה, לגלות רגישות אנושית, ולתת עיניו ולבו למצוקותיו של האדם. רק היטהרות מעין זו, הנעשית מתוך כוונה טהורה, לתקן ולא לקלקל, תמלא את ייעודה ותמצא חן, גם בעיני אלוקים, גם בעיני אדם.
(תזריע תשסח)
