במשך שנים לא מועטות, הייתה מדינת ישראל לבוז וכלימה, למשל ולשנינה בעולם המערבי בנושא הסחר בנשים. פעולה נמרצת של משרד המשפטים, לצד המחוקק הישראלי שתיקן
אחת התכונות הבולטות ביותר שמאפיינות את המשכן היהודי– ולימים, גם את המקדש – הוא היותו "בית לכל". לא מועדון חברים סגור, של "אנשי שלומנו", אלא
במוקדה של פרשת העגל ניצבת קריאתו של הקב"ה: "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם" (לג, יט). "חן" זה ניתן להתפרש הן על דרך
סיפור יהודי מספר על שני בחורי ישיבה "בריסקאיים", המחמירים במצוות עד הפרט הקטנטן ביותר, שבערב יום הפורים ערכו סיור בכל העיירה כדי למצוא "אביונים" שניתן
ה"תרומה" – ההתנדבות, הייתה מאז ומתמיד אחד המאפיינים המרכזיים בעולמה של החברה היהודית. מאות ואלפי הגמ"חים המצויים בחברה הדתית יעידו על כך: למן מוצץ ושרוך
בסערת המשפט שמתרגשת עלינו מעת לעת, מדברים רבות ובלשון גבוהה גבוהה על מהפכה חוקתית ועל שלטון החוק, על שקיפות ועל טוהר מידות, על תום לב
מערכות יחסים בתוך המשפחה היו מאז ומעולם דבר נפיץ ביותר, אורניום מועשר. יחסי כלה וחמותה, יחסי הורים וילדים, ויחסי אחים ואחיות בתוך המשפחה, סיפקו תמיד
קיומם הנפוץ של יחסי מרות בין אנשים שונים, דוגמת "מעביד" ו"עובד", "מורה" ו"תלמיד", "מפקד" ו"חייל", ובמיוחד כאשר מדובר בבני שני המינים, יוצר לא אחת פוטנציאל
"והא-להים יבקש את נרדף". פסוק זה היה ליסוד מוסד בעולמה של תורת ישראל. בעוד שדתות אחרות מפארות ומרוממות את בעלי הלשון, הרטוריקנים המהוללים, הנואמים חוצבי
לאחר המסע המרתק ב"דרך האבות" של ספר בראשית, ההזדהות עם סבלם של המשועבדים המצרים והיציאה הגרנדיוזית משם, תוך כדי המאורעות המופלאים של מכות מצרים, קריעת
