תופעת הסרבנות וההשתמטות ממילוי חובות שונות, צבאיות ואזרחיות, עולה בשנים האחרונות על סדר היום הציבורי במדינת ישראל. בקרב חלקים מסוימים, נתפשים הסרבנים והמשתמטים למיניהם כגיבורים
פרשת הירושה של בנות צלפחד היא, אולי, העדות הראשונה בתורה למעין מאבק "פמיניסטי" מובהק. בניגוד למקובל בתורה, חמש הבנות אינן דמויות אנונימיות אלא כולן נקראות
הסערה הציבורית שהתעוררה באחרונה ביחס לפרשת "האי היווני" והחלטת היועץ המשפטי להימנע מהגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, לוותה בתהיות כבדות גם כלפי ההליך המשפטי.
פרשת שלח מזוהה דרך כלל בתודעת העם עם מעשה המרגלים, שפותח אותה. ואולם, בסיומה נחבאת פרשה קצרה נוספת, שיש בה מסר גדול, לשעה ולדורות: פרשת
"שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות" (אבות א, י). כרבות ממשניותיה של מסכת אבות, אף משנה זו מורכבת משלוש צלעות.
"יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר איש צרדה אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווי מתאבק
למרות שאין לכך אזכור מפורש בכתובים, חג השבועות נתקדש במסורת ישראל, מימים ימימה, כחג מתן תורה. רבבות אנשים, נערים וזקנים, גברים ונשים, ישראלים ובני הגולה,
חופש התנועה מוכר זה כבר כאחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. חלק מחירותו של אדם מתבטא ביכולתו לנוע בחופשיות ממקום למקום, לגור היכן שלבו חפץ, לצאת
המשנה הפותחת את הפרק הרביעי שבמסכת אבות היא מן המשניות המפורסמות ביותר. בחתימתה, מלמדת היא אותנו כלל גדול בעולמה של יהדות: "איזהו מכובד? המכבד את
"רבי יעקב אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה! מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג,
