פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"לא חשוב מה יאמרו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים". אמרה זו מעורה היטב בנקודות ציון רבות בהיסטוריה היהודית. לימים הייתה גם לאחד מקווי הדרך המנחים של מדיניות החוץ הישראלית. לא אחת סמכו אליה את הפסוק "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). לפי גישה זו, "דעת המקום", הדין והמחויבות כלפי שמיא עיקר, ולא "דעת הקהל".
אכן, בניגוד לעמדה זו, קיימת גם גישה חולקת הרואה ב"מה יאמרו" – הגוים או היהודים – שיקול חשוב ביותר. הד לכך ניתן למצוא כבר בתורה. כך, למשל, לאחר מעשה העגל, ביקש משה רבנו כפרה מהקב"ה ונימק את בקשתו גם בהשפעה שתהיה לענישת בני ישראל על העמים שסביבם: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלֹתם מעל פני האדמה" (שמות לב, יא). כך נוהג משה רבנו גם במעשה המרגלים שבפרשתנו (יד, כ): "וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת… וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".
מוטיב זה בא לביטוי כמה פעמים גם בשירת התוכחה של משה רבנו (דברים לב, כו-כז), ומבליט את חשיבותה של "דעת הקהל" כטעם להקלת העונש מעל החוטאים: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימו,ֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת". וכך גם בהמשך (שם, פס' לו-לז): "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ". ופירש רש"י על אתר טעמו של חשש: "ואמר אי אלהימו – האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגדר את הפרכת, כענין שנאמר (מיכה ז, י) 'ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך' ".
בניגוד לאמרה שהבאנו בראש דברינו, מלמדים אותנו מקורות אלה שאין להתחשב רק במה שיעשו היהודים, אלא חשוב לתת את שימת הלב גם למה ש"ישמעו הגויים" ומה שיאמרו. מקום מרכזי נודע ל'דעת הקהל' גם בתחום הענישה. ההתחשבות בדעת הקהל בעניין זה מובנת. בפן המהותי, אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא הרתעת עבריינים שבכוח, "למען יראו וייראו".
ביטוי חריף לשיקול זה בא באחת מתשובות הרא"ש שעניינה חשד שלא הוכח על פי דיני הראיות המחמירים שבמשפט העברי. השאלה נשלחה על ידי החצרן היהודי דון יהודה בן יצחק וקאר מקורדובה. במקרה שבא לפניו נחשדה אישה שזינתה ונתעברה מחוץ לנישואין: "ושאלו ממנה היהודים כשראוה מעוברת, ממי נתעברה, והודתה בפניהם שמן הגוי שהיתה חשודה עמו. ומפני שיראתי שמא תתחלף [=שמא תמיר דתה], לא נראה לי לדרוש ולחקור בפרהסיא על זה… ואחר כך כשהלכנו לקוליאר נודע לי שילדה זכר ונקבה, כ"ד לאייר, ומת הזכר והמירה הנקבה, שלקחוה הישמעאלים, על פי הדברים אשר אמרתי, שהישמעאלים אומרים כי כן הוא. על כן אני מחלה פניך היקרים והנעימים שתנחני בעצתך הנכונה כיצד אדון אותה, כדי שלא יהיו משפטי תורתנו קלים ובזויים בעיני העמים… וכל הקהילות אשר סביבות קוקא מרננין, כי יצא דבר הזונה על כל הגוים להבזות דתנו בעיניהם, ולמען תשמענה כל הנשים ולא תעשינה כזמתה. ומה שעלה בדעתי, מפני שהענין כל כך מפורסם, ליסרה כדת מפורסם לחתוך חוטמה, כדי לשחת תאר פניה שקישטה בפני הבועל, ושתפרע לאדוני העיר קצת ממון. ועתה, אם תרצה בעצתך להחמיר יותר או להישאר בדיני, כן אעשה, ממנה לא אטה".
עיון בשאלה מלמד שלצד החומרה היתרה שייחסו לעברת הניאוף, גם תדמית דת ישראל בעיני החברה הנכרית הייתה אחד הנימוקים המרכזיים להחמרה בעונש. ולא לחינם נזכר בתשובה מרכיב זה פעמיים: "שלא יהיו משפטי תורתנו קלים ובזויים בעיני העמים", "כי יצא דבר הזונה על כל הגוים להבזות דתנו בעיניהם".
הכרעת הדין האיומה יוצאת דופן בחומרתה: חיתוך אפה של האישה כדי שתתגנה על מנאפיה. כל זאת, כשאין ראיות קבילות על מעשה האישה, ואף הודאתה – הודאת בעל דין – אינה ראויה שתתקבל לאור עקרון היסוד במשפט העברי ולפיו "אין אדם משים עצמו רשע". החשש מפני "מה שיאמרו הגויים", אם בית הדין היהודי יקל בדינה לעומת הנהוג והמקובל בבתי הדין של הנוצרים בני התקופה, השפיע על גזר הדין הקשה.
קצרו של דבר: הגם שהדיינים "עם לבדד ישכון" הם, ועליהם לקיים מצוות "ובגוים לא יתחשב", ועל אף עקרון היסוד הגדול במשפט, ולפיו אין על דיין אלא מרות הדין בלבד, כמו בשאר תחומין, גם בעניין זה התמונה מורכבת יותר. מצד אחד, לא אחת משפיעה, ובדין, דעת הקהל על התוצאה המשפטית. מצד שני, אין להפריז בחשיבותה, ויש להתחשב בה רק במידה, במשקל ובמשורה.
(שלח תשס"ה)
