פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לפני שנים אחדות שמעתי מריבי יעקב הלוי, איש ירושלים, את אחד השיעורים הטובים ביותר בתיאטרון החיים. שיעור שמוכר לכל במאי מתחיל. אם חלילה באמצע ההצגה עולה על הבמה חתול לא קרוא, וחוצה בצעד מהוסס ובעיניים מלאות פחד את הבמה מצד לצד, חזקה על הקהל שישכח מההצגה והשחקנים הראשיים ומהתפאורה המושקעת ויפנה את מלוא תשומת הלב שלו לאותו חתול מסכן. ולא משנה מי עומד על הבמה: סר ג'ון גילגוד, חנה רובינא או אהרן מסקין. החתול תמיד ינצח. מדוע ינצח החתול? הרי אין לו אפילו שורה אחת של טקסט ולא גרגר של כישרון? כנראה מן הסיבה שהסצינה שהוא מציג באותו רגע, מבולבלת ככל שתהיה, היא סצנה אמיתית, חיה, נושמת. היא תמימה, ונוגעת ללב יותר מכל המונולוגים והג'סטות שבעולם.
במסכת החורבן הנוראה שנלמדת על ידי המוני בית ישראל מדי שנה בשנה, מסתתר פריט אחד שנראה, להבדיל, כאותו חתול, זר ומוזר. "גרוגרת דרבי צדוק". תאנה יבשה, צמוקה, מדולדלת, שטעמה החמצמץ עובר כחוט השני בפרקי החורבן השונים. מראהָ תואם את מראהו הכחוש של רבי צדוק, שכל מה שאכל – היה נראה מבחוץ(!), וכל כך לפי שישב ארבעים שנה בתענית, מצר על החורבן הממשמש ובא.
גרוגרת "חתולית" זו מופיעה בסיפור הידוע על מרתא בת בייתוס, מעשירות ירושלים. פעם אחת, כך למדנו באגדות החורבן שבמסכת גיטין, שיגרה שליח לשוק ואמרה לו: הבא לי סולת. עד שהלך, נמכרה הסולת. בא ואמר לה: סולת אין, פת נקיה יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת נקיה אין, פת קיבר יש. עד שהלך, נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת קיבר אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכר אף זה. חלצה נעליה ואמרה: אצא ואראה שמא אמצא דבר לאכול. נטפלו גללים ברגלה ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי (דברים כח, נו) מקרא שנאמר בפרשת התוכחה: "הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך".
ויש אומרים: גרוגרת של רבי צדוק מצאה ואכלה, ונאנסה ומתה. גרוגרת של רבי צדוק' מה היא? רבי צדוק ישב ארבעים שנה בתענית שלא תיחרב ירושלים. הכחיש וכל מה שאכל – היה נראה מבחוץ. כשבא להברות עצמו, הביאו לו גרוגרות והיה מוצץ מימיהן וזורקן.
ולא הניחו לו לרבי צדוק, עד שקשרו דמותו גם בסיפור הינתקותו ההרואי של רבן יוחנן בן זכאי מעיר הקודש והמקדש, בערב החורבן. בשעה שביקש לעזוב את העיר, בא לו אצל אבא סיקרא ראש בריוני ירושלים וביקש ממנו עצה, כיצד יעבור את מחסומי הקנאים וחומות האי-גיון מבלי שימיתוהו. אמר לו אבא סיקרא: תנאי עשינו בינינו שלא יצא אדם מכאן אלא אם מת הוא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: הוציאוני בדמות מת. עשה עצמו מת, והיו תלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע נושאים ארונו. כשהגיעו לשערי ירושלים אמרו להם השוערים: מי הוא זה? אמרו להם: מת הוא. ביקשו הבריונים לדוקרו בחרבם, כדי לבדוק אם אמת הוא. אמר להם אבא סיקרא: יאמרו, רבם דקרו! היו מוליכים אותו עד שהגיע אצל אספסינוס. בין כך ובין כך נודע לו שנתעלה לגדולה, והיה לקיסר, ואמר לריב"ז שיבקש ממנו דבר וייתן לו. אמר לו רבן יוחנן: תן לי יבנה וחכמיה, ושלשלת של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק.
וכאן הבן שואל: מה ראה רבן יוחנן בן זכאי שמכל חכמי ירושלים, לא בחר אלא את רפואתו של רבי צדוק, ומה טעם בחרו חז"ל דווקא ב"גרוגרתו" כדי לסמל את חורבן העיר?
דומה שכדי להבין סמל זה יש לעיין במעשה אחר ברבי צדוק שמבטא את גודל החורבן ואופיו. אגב הדיון בעבודת יום הכיפורים, היום המקודש בלוח השנה היהודי, מספרת לנו המשנה שבראשונה היו הכוהנים רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו – היה זוכה בתרומת המזבח. באחד הימים נשברה רגלו של כהן אחד, וכיוון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהא כהן זוכה בעבודה זו אלא בפיס. והוסיפו על כך בגמרא (יומא כג, ע"א) "מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו. נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו! הרי הוא אומר (דברים כא) "כי ימצא חלל באדמה, ויצאו זקניך ושפטיך". אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".
רבי צדוק וגרוגרתו מסמלים את הזעקה הגדולה והמרה כנגד בלבול היוצרות, הפיכת טפל לעיקר, עיוות מוחלט של תורת חיים וערכי מוסר.
גרוגרתו של רבי צדוק מהווה עבורנו מזכרת תמיד, לחברה נהנתנית של עשירים, התרה באמצעות צבא משרתיה אחר מיני לחמים בשווקים, ומבקשת לה פת סולת ופת שעורים בשעה שעניי העיר מתגלגלים בחוץ חסרי כל.
גרוגרתו של רבי צדוק משמשת לנו מזכרת עוון לאותם בריונים הנמצאים בינותינו, מוכנים לדקור את רבם ולסכן את עתיד הכלל למען מילוי חלומותיהם, וחלומות שווא המה, בהווה.
גרוגרתו של רבי צדוק משמשת לנו מצבת לחורבנו של עולם הפוך, שבו טהרת כלים קשה יותר משפיכות דמים. ובעוד התינוק מפרפר, דואגים החכמים בעיניהם לחומרת טהרתה של סכין.
רבן יוחנן בן זכאי מלמדנו שריפוי השבר, איחוי הקרעים והמעבר מחורבן לגאולה תלויים, בראש ובראשונה, ב"רפואתו של רבי צדוק". בהשבת הסדר על כנו. בהחזרת עיקר למקומו הראשון, והעדפתו על פני טפל. בחליצת נעליהם של עשירים, שועי עם ובעלי שררה מעל רגליהם כדי שיוכלו לדרוך מחדש על קרקע המציאות ויעמיקו את רגישותם המוסרית והחברתית למצוקות ה"אחר". על מנת שלבם לא יהא עוד אטום לנוכח "אחיהם בית ישראל" המלקטים שיירי ירקות בשוק בערבו של יום.
כך בימים ההם. כך בזמן הזה. טעמה החמצמץ של גרוגרת דרבי צדוק לא פג, וריחה לא נמר. וכאותו חתול שבמשל ריבי יעקב, סופה לנצח. אין לה אפילו שורה אחת של טקסט ולא גרגר של טעם. אבל התמונה שהיא מייצגת ומסמלת, חמצמצה, צמוקה ומדולדלת ככל שתהיה, היא סצנה אמיתית, חיה, נושמת. והיא תמימה ונוגעת ללב, יותר מכל המונולוגים והג'סטות שבעולם.
