כל המאמרים במדור פינחס

במציאות שלנו קיימים שני סוגים שונים של אנשים. אלו שאוהבים לחלום, שמדמיינים מה היה יכול לקרות ומה אולי יקרה, שאוהבים פנטזיות גם אם אין להן

לא רק ביציאת מצרים הושיע משה רבנו את ישראל, והוציאם מעבדות לחרות, אלא גם לאחר מכן, כשריחפה סכנת כליה על ישראל, עמד משה בפרץ וסילק

הקנאות נתפסת כגורם המסכן את המציאות. אנחנו מדברים בשבחה של המתינות, מדגישים פעם אחר פעם שנפסקה הלכה כבית הלל. אלא, שבחברה שבה אני חי, אני

לאחר שמשה נתבשר על אי היכנסו לארץ המובטחת, ביקש מהקב"ה: "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר

קנאות היא לא בהכרח דבר רע, כפי ששלום הוא לא בהכרח דבר טוב. בשיח האלים והרדוד השוטף את מחוזותינו, די אם נדביק לאדם את התואר

עם ישראל מוקיר את זכרו של פנחס שהציל אותו מכליה, כשעצר את ההתדרדרות במשבר עם בנות מואב: "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה

בפרשתנו, משה מבקש מהקב"ה למנות מנהיג אחריו, ובתיאור דרישות התפקיד אומר כך: "יפקד ה' אלוקי הרוחת לכל בשר איש על העדה: אשר יצא לפניהם ואשר

בזכות בנות צלפחד ומאבקן העיקש, הייתה פרשת פינחס לפרשה אהודה על התובעים צדק ושוויון מגדרי. לצד הישג זה מסתתרת גם מציאות שונה לחלוטין. בים הפרטים

קנאת פנחס בפרשתנו פותחת את הדיון השנתי ההכרחי בנושא הקנאה להשם יתברך. נימוק שכל הכיתות בימי בית שני נאחזו בו כדי להצדיק את עמדתן… והסוף