הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)סמוך לעליית משה להר סיני, מוקרבים קרבנות: "וַיִּשְׁלַח אֶת־נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים" (שמות כד, ח). הציווי על הקרבת קרבן התמיד בפרשתנו, מפנה לקרבנות הללו: "עלת התמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה'" (במדבר כח, ו).
במדרשי ההלכה (ראו: ספרא, צו, יא, ח; מכילתא דרשב"י, כד, ו, ועוד) למדו מהפניה זו כי הפעולות שנעשו בעולות סיני הן הלכות המחייבות גם בעולת התמיד לדורות; ר' ישמעאל מדגיש את הלכת ההקרבה במזבח דווקא, הנלמדת משם, ר' עקיבא לומד לדורות את הלכת הנסכים הנלווים לקרבן, ר' שמעון לומד את נחיצותו של כלי לקבלת הדם, ר' יוסי הגלילי סבור שעיקר ההיקש בין הקרבנות הוא לעניין ריח ניחוח ואילו ר' נתן טוען כי ההיקש הוא לעניין ניסוך המים (ספרי פנחס, קמג; ספרי זוטא כח, ו).
במדרשי האגדה עבר הדיון בפרטי הקרבנות הללו להשוואה רחבה וכוללת בין שתי הפרשיות. ריש לקיש מעיר שעיקרה של פרשת ההקרבה בהר סיני, הנזכרת בפרשת משפטים, הוא העיסוק באכילה ושתיה. אל מול אכילת הקרבן על ידי ה' מוצגים אצילי בני ישראל שאוכלים ושותים ולעומתם משה שעולה להר למשך ארבעים יום וארבעים לילה מידמה לקב"ה ואינו אוכל ואינו שותה. לדעת ריש לקיש, אזכור עולות סיני בתוך הציווי לדורות בא לעקור פרשנות אפשרית ומוטעית למצוות הקרבת התמיד, שלפיה זקוק הקב"ה לארוחותיו בצורה סדירה. ההפניה לפרשת הר סיני מזכירה לנו שאצל הקב"ה אין אכילה ושתייה כלל (במדבר רבה, פינחס פר' כא; תנחומא אמור, כ, ועוד). ההפניה היא אמנם חלק מן ההדרכה ההלכתית של ההקרבה אך צופנת בחובה גם מוטיבים אגדיים ורעיוניים.
בהמשך לתפיסה הרעיונית, אף בזוהר מובא שיש בפסוק הזה סוד גדול: "שאל ר' דוסתאי לר' אליעזר הגדול א"ל רבי העמידני על סוד זה הפסוק עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה'. א"ל בני חייך דבר אמרת לי שעדיין אינך ראוי לעמוד עליו ולא שאלני אדם על זה זולתי עקיבא תלמידי" (זוהר בראשית יב, ב).
המשמעות הפשוטה של הכותרת "סוד" המוצמדת לפסוק הינה שהקב"ה אינו יכול לומר באופן אחר את אשר הוא מבקש. רק מי שהיה עמו בהר סיני, בעת הבאת העולות ההם, חש בצורה מוחשת מה ה' מבקש. זהו סוד הגלוי וידוע לכל מי שהיה שם, או לכל מי שמסוגל לדמיין את המעמד ההוא. במובן הזה אין כאן סוד שניתן לגלות בכלל. זהו סוד במובן של חוויה משותפת שרק מי שחווה אותה יודע את טעמה המדויק. כל תיאור שבעולם לא יוכל לדמות את הנסתר במילים הללו. כשם שמפגש עם חברי נעורים שעברו יחדיו חוויות השייכות להבנתם את עולם המבוגרים באותה עת, שזוכרים במדויק את המקרים והמאורעות שחוו ואת אופני ההתייחסות והתחושות שנלוו לאותם האירועים. כמו הזיכרון החי, הצרוב בלבם, שקשה להעבירו לאדם מן החוץ.
בהזכרת קרבנות סיני בשעת ציווי קרבן התמיד חבויים חיבור והפניה אל תת ההכרה ואל התודעה המשותפת. עולת התמיד יש בה ניחוח של המתקת סוד עם ה'. החזקוני מוסיף שמדובר באמת על חוויה מן העבר הרחוק, מן התקופה שלפני תקופת יובש ארוכה במדבר. לדבריו, העלאת העולות בסיני היו מקרה חד-פעמי שלא חזר על עצמו לאחר מכן במדבר מטעמים טכניים:
" וכן אמר הנביא הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל. כי מאין היה להם במדבר יין ושמן וסלת ובהמות לתמידין שבכל יום למוספים ולשבתות ולראשי חדשים ולמועדים של כל ארבעים שנה" (חזקוני שמות כט, מב).
במצוות התורה על התמיד טמונה קריאה לשוב אל הזכרון, לשחזר מעמד חד-פעמי ולהופכו לתדיר ומצוי בחיי היומיום. העלאת עולת התמיד מחייבת חיבור לתודעה קדומה. היא מחייבת להציב את הנוסטלגיה כמהות ההוויה. חידוש התלהטות רגעית והעברתו למסלול של חיים. חיבור לעולה שהוקרבה לפני שהיה עליה ציווי כמו שכתבו חז"ל: "שהוא לפני הדיבור" (חגיגה ו, א, לדעת בית הלל). עולה ששיקפה את הרצון להתנדבות שאין בה מחויבות. עולה החצובה ממעיין האהבה.
בכוחו של קרבן התמיד אם כן, להחזיר אותנו באמצעות דיוק רגשי ודמיון מודרך לרגעים משותפים. בכוחו להחיות את נקודת החיבור שלפני חטא העגל, ולהחזירנו לנקודת השיא ביחסי עם ישראל והקב"ה, של הציפיה וההמתנה לרגע הייחוד בהר סיני (ראו: שפת אמת, שמות, פר' שקלים).
(פנחס תשעו)
