במסכת מגילה מובאת מימרת רב, לפיה בראש חודש אב שחל בשבת מפטירים "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי". זוהי בעצם הפטרת "חזון", אותה אנו נקרא בשבת הבאה
מאמרו של ד"ר חזות גבריאל, "לאומיות וצבא, מאז ומעולם", הנסמך על פרשת מטות (תשפ"ד), מציע תובנות מעניינות על הקשר בין שירות צבאי, לאומיות ואחריות קולקטיבית.
שעת פטירתו של אדם היא פעמים הרבה שעה של חשבון נפש. מעשי עלילותיו וגבורותיו של אדם עוברים לפניו כבני מרון. מן הסתם, הוא שמח על
משמעות המילה 'חָלוּץ' ופירושה בעברית הם- זה ההולך בראש המחנה, פורץ דרך, ראשון להתייצב למשימה וכו'. כך למשל יאמר יהושע לעם לפני הקרב הראשון בארץ ישראל בגזרת
בשיח החברתי של ימינו בין מיעוטים לרוב, בין קבוצות שונות בציבוריות הישראלית, שאלת הערבות ההדדית רלוונטית מתמיד. האם קבוצות שבוחרות בדרך חיים שונה שותפות לעול הציבורי?
מציאות מלחמה, שאינה מסתיימת, מעוררת רגשות תסכול, חוסר אונים ועייפות. מיתוס ומשל שעולים במחשבתי, מאפשרים התבוננות חדשה במצב: סיזיפוס, במיתולוגיה היוונית, היה מייסדה ומלכה הראשון
הייתי כבר גבר בעמיו, בן 42, יועץ מס עצמאי כבר למעלה מ-15 שנה, כאשר התפרצה לחיי גזרת ההתנתקות. כמו היום, גרתי במעלות על גבול הצפון,
הדיאלוג שמתקיים בין משה לבני גד ובני ראובן הוא קשה. שיאו בטיעון: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה". ממבט ראשון, זהו טיעון מוסרי צרוף. לא
מי שחווה התקפי חרדה, יודע שהדבר הראשון שאסור לעשות בזמן התקף זה לנסות להתנגד לו. חייבים לתת לו להיות ולשנן לעצמנו שעוד כמה דקות זה
בדבריו של משה רבנו לשבטים המבקשים להשתקע בעבר הירדן מופיעה השאלה האולטימטיבית והרלבנטית תמיד: "… האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". אולם לענ"ד משפט נוסף
