אחד העונשים שבאו על עם ישראל בתקופת החורבן, מתואר במגילת איכה (ה'): "מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ". המים, שהם משאב הטבע המעניק חיים לצמח
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן" (דברים, א', א'). בפסוק זה נפתח ספר דברים, הנתפס במידה רבה כנאומו האחרון של משה רבנו. מה
פערים רבים יש בין התיאור הרטרוספקטיבי של משה את מאורעות המדבר, לבין הסיפור כפי שהוא מסופר בזמן אמת בתורה עצמה. דוגמאות. בתחילת הפרשה משה מתאר
חילופי ההאשמות בין חברים בקבינט המדיני-ביטחוני, הסגנון והמהות, אינם מכבדים את הנוגעים בדבר ולא את הגוף החשוב הזה. מצער, שחברי הגוף, אולי החשוב במדינה הזו,
" אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב: אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר
" אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב: אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר
הכמיהה לבנין בית המקדש עוברת כחוט השני בסדר התפילה, בברכת המזון, בפיוטים ובזמירות, בקינות ובסליחות. "ובנה ירושלים עיר הקודש", "והשב את העבודה לדביר קדשך", "יִבָּנֶה
בנאום הפרידה שלו, משה מתאר את מעשי המדבר ומאורעות הנדודים באופן מיוחד ולעיתים אף מפתיע. אחד מן המקומות הללו הוא תיאור תחושת משה בעקבות חטא
לפני כחודש ימים, עמדו בני קהילת "שלם" הירושלמית בתפילה, כמעשיהם מדי שבת בשבתו. כדרכו בקודש, הקדים יונתן אדלר לבוא לתפילה, עמד לצד אביו, והתפלל בכוונה
משה רבנו ביקש לצאת למלחמה במואב אך הוא נבלם בשל הוראה מפורשת של הקב"ה – "אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה". האם משה החליט על דעת
