כל המאמרים במדור ואתחנן

בימים הקשים העוברים עלינו, אנחנו מרבים בתפילה ובתחנונים לפני אבינו שבשמיים לומר לצרותינו די. האם ריבוי התפילה והתחנונים צריך להתרחש רק כל אימת שצרותינו גדולות?

ייחודו של ט"ו באב מתואר במשנה (תענית ד, ח): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן

פתגם ידוע המנוסח בלשון תפילה, פונה לא-לוהים ואומר: "תן לי את האומץ לשנות את מה שביכולתי לשנות, את השלווה לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות,

אגדה אורבנית מספרת שבסמוך לפני תשעה באב ניגש אחד הבחורים בפוניבז' ל"מרן ראש הישיבה", הגרא"מ שך ע"ה, ושאל אותו האם גם ב'בין הזמנים' עליו ללמוד

כחלק מנאומו המכונן של משה, אנחנו רואים בתחילת הפרשה וידוי אישי וחשוף: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר

לע"נ יהונתן דויטש הי"ד שנרצח בפיגוע בבקעה ובתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.  לפני כשבוע וחצי

פרשתנו כוללת את אחד מהקטעים המרכזיים של אמונת ישראל, הפרשה הראשונה של קריאת שמע, אשר משמעותה היא קבלת עול מלכות שמים: (ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד'

שיח של נחמה הוא שיח של חסד. הוא דיבור על לב, הוא קריאה. הוא הכרה שמדובר בצלקות עמוקות מתקופה קשה. ההדחקה מפנה את מקומה להזדהות

לצד עשרת הדיברות, אחד הפסוקים רבי העוצמה בפרשתנו – שפותחים גם את סדר הקריאה בצום תשעה באב – מבטא את השתרשותם של בני ישראל בארץ

השבת נקרא בהפטרת "נחמו" בישעיהו. מדרש פסיקתא דרב כהנא טז שם לב לקושי שבפער בין נבואות הפורענות לנבואות הנחמה. האמנם מי שדיבר דברי זעם קשים