עלינו ליצור "שפות" שונות וכלים שונים, שבאמצעותם נוכל לתווך את התורה לכלל החברה הישראלית אחת המצוות שנצטוו ישראל מיד לאחר חציית הירדן היא כתיבת התורה
במקום נפילה חוזרת ונשנית, לתהומות הדכדוך והייאוש, מציעה התשובה לאדם "תקווה טובה", אופק של סיכוי ושמחה "עונת התשובה" מאופיינת בסממנים שונים ומגוונים, החוזרים מדי שנה.
החגים המרוממים יכולים להוות קרש קפיצה לצמצום העיסוק באמצעים ולהתרכזות בשאלות התכלית והמטרות בחיים תמיהה גדולה מעורר הביטוי "תִמְה֖וֹן לֵבָֽב". אנו חוזרים ואומרים ביטוי
אנחנו מאמירים את הקב"ה והוא מאמיר אותנו, במעגל תגובה חיובית שמשתקפת שוב ושוב פסוקים נפלאים בפרשה שלנו מייחסים באופן הדדי פועל דומה לעמ"י ולקב"ה: להאמיר.
היחס בין עם ישראל לעמים אחרים, הוא כמו היחס של הלב לשאר איברי האדם האמירה ברורה, נוקבת, חד-משמעית- "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה ל-ה' אֱ-לֹהֶיךָ
סיכומו של משה רבנו לארבעים שנות הנהגה בהם הנהיג את העם במדבר, מופיע בפרשתנו (רוב המפרשים הולכים בשיטה שפרשתנו נאמרה ביום מותו של משה, והיא
ניתן ללמוד מכאן על האפיקים המגוונים שיש להשתמש בהם כדי לקרב את כל עם ישראל לתורה לקראת סוף הפרשה פונה משה רבינו לבני ישראל ומעוררם
ככל שאנו מתכוונים יותר בברכה, ולא מפטירים אותה כלאחר יד – כך ברכתנו מכוונת ונושאת בחובה את השפע הגדול מהי ברכה? מה טיבה של האמירה
כיצד מספרים סיפור היסטורי? כשהיינו בצבא, הפגישו אותנו במסגרת סדרות חינוך כאלו ואחרות עם דמויות שהשתתפו במלחמות ובקרבות, ואלו סיפרו לנו בגוף ראשון את סיפור
אחד האתגרים המרכזיים הניצבים בפני הורים, מורים ומבוגרים הוא איך להעביר את הסיפור ההיסטורי הפרטי והלאומי לדורות הבאים. איך מספרים לילדים סיפור על אירוע שהתרחש
