הוויתור למען הכלל

זה אתגר עצום עבור קהילה לפתוח את השערים כך שיוכלו גם אלו שאין להם רקע תורני להתבשם מרוח התורה

פרשתנו פותחת במצוות הביכורים, שקיומה הוא בהבאת הפירות הראשונים והמובחרים לירושלים. זו מצוה פרטית השייכת לכל אחד שבמטעיו פירות, ולכן גם ניסוחה בתורה הוא בלשון יחיד: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ.. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". אולם, כאשר חז"ל מתארים את סדר ההבאה של הפירות לירושלים הם מוסיפים את הנדבך הציבורי של מצוה זו.

"כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר… וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם…". (משנה ביכורים ג, א – ג) . אמנם אדם יורד לתוך שדהו הפרטי וקוטף את פירות הביכורים שלו, אבל בשלב מסוים הוא הופך להיות חלק מקהילה שלמה.

התורה שבכתב מתייחסת לפרט – למי שגידל את הפירות, והתורה שבעל פה מתארת את הפן הציבורי והקהילתי. הואיל ומדובר במצווה קהילתית, יש צורך גם לבנות מערכת ערכים שתתאים למשימה זו. המשנה מתארת את ההיערכות המיוחדת, אל מול הפערים החברתיים שהיו בתוך הקהילה: 'העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים ניתנין לכהנים'. הפערים הכלכליים היו ניכרים בין העניים לעשירים בהבאת הביכורים, אולם חכמים סברו, שיש לטפל דווקא בפערי ההשכלה והידע.  מביא הביכורים היה צריך גם לקרוא את פרשת 'ארמי אובד אבי'. לא כל מביאי הביכורים ידעו לקרוא פרשה זו. לכן, נוצרה מציאות שכאשר הגיעה קבוצה של מביאי ביכורים היו שלא קראו את פרשת ביכורים. במהלך השנים נמנעו חלקם להביא ביכורים מפני שהתביישו שלא ידעו לקרוא.  חז"ל זיהו את הבעיה ואת המחיר הכבד שנגרם בעטיה של הבושה, והחליטו לתקן תקנה חדשה, שאחד יקרא ויוציא ידי חובה את כולם, כך שלא יתביישו אלו שאינם יודעים לקרוא (משנה ביכורים ג,ז).

הרב קוק בפירושו "עין איה" מסביר את עומק הוויתור הנדרש מאלו שידעו לקרוא בעקבות התקנה החדשה: "ובוודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש, שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערות באהבת ה' ועוזו, בדיבור פה. אמנם, כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי, אע"פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית ביודעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש, הוא עובד את עבודת הכלל על ידי שגם בעלי המעלה הנמוכה יבואו ויביאו את ביכוריהם".

לדבריו, הוויתור על עוצמת החוויה הפרטית למען שותפות הכלל היא עבודת השם. כך גם תועצם שמחתו של מביא הביכורים בכך, שגורם לאלו שנמנעו קודם להגיע מפאת הבושה להיות חלק ממביאי הביכורים.

המסר היוצא ממצוות ביכורים שלפעמים הפרט צריך לעשות ויתור רוחני למען הכלל. זה אתגר עצום עבור קהילה לפתוח את השערים לכולם כך שיוכלו גם אלו שאין להם רקע תורני או דתי להתבשם מרוח התורה.

הרחבת המעגלים דורשת וויתור. דוגמא לדבר, בית ספר ממלכתי דתי יכול לפתוח את שעריו גם למשפחות שאינן דתיות, המבקשות שילדיהן ילמדו במסגרת דתית- בתנאי שזה ייעשה בצורה מאוזנת ונכונה. כך נוכל לגרום ליותר ילדים לקבל כלים רוחניים, שיאפשרו להם בעתיד להיות חלק מקהילה דתית. ערך הוויתור למען הכלל הוא יסוד חינוכי ומשמעותי וכמובן שצריך להתבצע באופן מאוזן ונכון.

(כי תבוא תשפ"ג)