מהו הגורם הראשוני לכל צרותינו?

תובנה חשובה ביותר מודגשת במקרא ביכורים, ועורכי ההגדה ביקשו להדגיש גם בחג החרות: צרות עם ישראל מתחילות תמיד משנאת אחים

ברצוני לבדוק מניין התחילו צרותינו דרך הסקירה ההיסטורית של מביא הביכורים למקדש, שפותח את דברי התודה שלו לה' על ביכורי אדמתו בתחילת צרותיו של ישראל: "אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב".

כמה פרשנים סבורים שלפי הפשט הביטוי "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" מתייחס ליעקב עצמו ולא ללבן. אבן עזרא ובעקבותיו חזקוני פירשו שיעקב אבינו בהיותו ארמי, כלומר: התגורר בארם, נחשב לאובד כיוון שהיה עני וחסר כל, והעני נקרא אובד, כדברי הפסוק: "תנו שכר לאובד". הכינוי 'ארמי' הולם לדעתם את יעקב, כיוון שבאותה עת ארם הייתה ארץ מגוריו, ויש דוגמאות במקרא לאנשים שנקראים על שם ארץ מגוריהם, ולא על שם השייכות הלאומית שלהם. הרשב"ם סבור אף הוא שהארמי המוזכר בפסוק הוא אברהם, שגלה מארם נהריים לארץ כנען, והגולה מארצו נחשב לאובד.

הפירוש המקובל יותר סבור שהארמי המדובר הוא לבן שרצה לאבד את אבינו יעקב. הבנה זו עולה מכמה מדרשים של חז"ל, וכך הבינו גם עורכי ההגדה של פסח. רש"י כתב על המילים "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" ש"לבן בקש לעקור את הכל".

מדוע טופלים על לבן כוונה לעקור את כל עם ישראל? מתי לבן מנסה להרוג את יעקב? לדברי רש"י היה זה כאשר לבן רדף אחר יעקב שיצא לחזור לארצו. בפשט המקרא לא נראה שלבן דלק אחרי יעקב כדי להורגו אלא שנפגע מכך שאחרי 22 שנות מגורים יחדיו, יעקב ברח ממנו, לקח "כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב" את שתי בנותיו, חטף את נכדיו ואף גנב את תרפיו. כל זאת במקום שהסבא יקיים מסיבת פרידה: "וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר".

ואכן, יש המסבירים שלבן רצה למנוע מיעקב לחזור לארץ כנען, יש המפרשים שאמירת לבן "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙" משקפת את רצונו להנחיל את דתו ותרבותו לנכדיו, דבר שהיה גורם להם לטמיעה רוחנית, ועם ישראל היה מאבד את דמותו ולא זוכה לקבל את תורתו.

כיוון פרשני אחר מוצא את כוונתו הזדונית של לבן בנתינת לאה במקום רחל. אילו נשא יעקב את רחל, כפי שרצה וסיכם עם לבן, היא הייתה אשתו היחידה וממנה היו כל ילדיו. במקרה זה לא הייתה מתהווה אותה שנאת אחים שגרמה לבני ישראל לרדת למצרים. יתר על כן, אף אם היה לבן מוסר ליעקב את לאה לאחר הנישואין לרחל, לא הייתה נוצרת קנאת אחים ביוסף, שכן יוסף היה הבכור, והאחים היו מקבלים את העדפתו על פניהם.

הראשון שקישר את "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" לשנאת אחים היה רבי יצחק אברבנאל. לדבריו, התכונות השליליות של קנאה ושנאה שהשתקפו במריבת יוסף ואחיו לא יכלו להגיע מאבותיו של יעקב, אלא "נמשכו להם אותן המידות המגונות מטבע אימותם, שהיו שְׁאֵר בשר ללבן הארמי. רבקה זקנתם נתיחסה לו, שנאמר: 'אחות לבן הארמי', וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו". לשיטתו, האמירה "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" מציינת שלבן היה הגורם לתכונות הרעות שהביאו לירידת בני ישראל למצרים ולעינוי, לעבדות ולגזירות שסבלו מהן שם.

הפירושים האחרונים הללו יכולים להסביר גם את הקשר שמופיע בפרשתנו, ומודגש בהגדת ליל הסדר בין "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" לבין "וַיֵּ֣רֶד מִצְרַיְמָה".

מהגישה הפרשנית הזו אנו למדים על תובנה חשובה ביותר שמודגשת במקרא ביכורים, ואשר עורכי ההגדה ביקשו להדגיש גם בחג החרות: צרות עם ישראל מתחילות תמיד משנאת אחים. ליבון העניין עם לבן מלמד מאין החלו צרותינו, וממנו יש ללמוד כיצד לסיימן. אנו זוכרים את לבן לגנאי, לא רק על רמאותו וצביעותו, אלא גם ובעיקר על היותו הגורם לשנאה הפנימית, שממנה החלה הגלות הראשונית, והיא מוסיפה לחלחל ולבצבץ עד היום בישראל.

(כי תבוא תשפ"ג)