כל המאמרים במדור פורים

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ

פורים הוא אמנם חג של צחוק, וטקסטים פורימיים רבים נכתבו לאורך הדורות, ובכל זאת מפתיעים אותנו שני קטעי מדרש בבראשית רבה, "ר' עקיבה היה דורש

הנשיפה היא פעולה של פליטת אויר מן הריאות. כשאנו מדברים מהפה ומהאף שלנו ניתזות טיפות, לרוב נתז הטיפות הוא מיקרוסקופי, ולא אנחנו ולא בני השיח

קרה לכם פעם שישבתם בערב נחמד עם חברים, וככל שעברו השעות התחילו החבר'ה לרכל על מישהו, ואז לטחון אותו עד דק, וככל שנשאבתם לצחוקים הוספתם

לצד המנהג הקדום של "הכאת המן" ברעשנים ובשריקות בוז כל אימת ששמו נזכר, התפתח בקהילות רבות המנהג לעשות כן גם באחד הפסוקים החותמים את המגילה,

מה אפשר לקחת אתנו מסיפור המגילה? מתוך שלל הבשורות, טוב לעמוד על נקודת המפנה. אחד הרעיונות הבסיסיים במגילה מופיע בפיוטו של רבי יהודה הלוי לפורים

כששלחה אסתר לחכמים וביקשה מהם: "כתבוני לדורות" [מגילה ז א] השיבו לה חכמים: "קנאה אתְּ מעוררת עלינו לבין האומות". תשובתם זו של חכמים היא לכאורה