הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
הנשיפה היא פעולה של פליטת אויר מן הריאות. כשאנו מדברים מהפה ומהאף שלנו ניתזות טיפות, לרוב נתז הטיפות הוא מיקרוסקופי, ולא אנחנו ולא בני השיח שלנו יכולים להבחין בו.
פרשת תצווה מקדישה מקום רב לנושא הבגדים שלבש הכהן. התורה פותחת בציווי למשה "וְעָשִׂיתָ בגדי קדשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָֽרֶת" (שמות, כ"ח, ב'). כבר מפסוק זה לומדים, שהתורה רואה חשיבות בבגדים ובמשמעותם, בכך שהיא מתארת את סיבתם במילים "לכבוד ולתפארת". פרשת תצווה נקראת בקרבת פורים, ומדרשים רבים מקשרים בין השניים. חכמים בגמרא דורשים, "מלמד שלבש [אחשוורוש] בגדי כהונה כתיב הכא 'יקר תפארת גדולתו' וכתיב התם 'לכבוד ולתפארת'" (מגילה י"ב). לבישת בגדי הכהונה על ידי אחשוורוש הייתה לפי מדרשי חז"ל חלק מן הפגיעה במקדש ובקדשיו. כלי המקדש הוצאו מן הגנזכים לשימוש חול, כפי שנרמז בפסוק מהמגילה 'וכלים מכלים שונים'. חז"ל פירשו ששם המגילה, אסתר, רומז שנס ההצלה נעשה ב"הסתר פנים" כלשון הפסוק בתורה "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים ל"א י"ח), המתאר מציאות עתידית של חורבן כעונש על נטישת העם את הא-ל. לפי פרשנות זו, למרות שההצלה נעשתה לכאורה ללא כל מעורבות א-לוקית, הרי שמאחורי הקלעים הכל התרחש בזכות הא-ל והעדר כל אזכור לשמו מונע את צמצום נוכחותו להופעה גלויה ומובחנת.
הרב יואל בן נון כותב כי מגילת אסתר היא ההפך הגמור של התנ"ך כולו המתאר את מלכות ד' והשגחתו בעולם, ואילו המגילה מציירת באופן מכוון ומוקצן, מלכות שאין בה שם ד'. הבנת אופייה של המגילה, ההפוכה מגילוי שם ד', מעלה את השאלה איך נכללה מגילת אסתר בתנ"ך? בתלמוד מובאת אגדה המספרת על ההתרחשויות 'מאחורי הקלעים', כביכול, שהובילו לקביעת חג הפורים ולהכנסת מגילת אסתר למקרא (ע"פ מגילה ז'). הרב יואל בן נון מבאר שהתשובה לכך היא דווקא הצורך הרעיוני בהעלאת השאלה, מי שולט בעולם 'ההפך'. אילו היה בידינו התנ"ך ללא מגילת אסתר, היינו מכירים את ד' רק במקום שבו ניתן לקרוא בשמו. המגילה באה להשלים חיסרון שאי אפשר בלעדיו, ללמד אותנו שהקב"ה נמצא במסתרים, גם במקומות שבהם הכול מתנהל בדרכי האינטריגות, המקרה, וה"פּוּר הוּא הַגּוֹרָל" (ג', ז', ט', כ"ד), שם אי אפשר לנקוב בשמו, ואי אפשר להזכיר כלל תפילה, הלכה או כל דבר שבקדושה, ואעפ"כ, ההשגחה פועלת בתוך דרכי 'ההפך', ובמושגי תרבות 'ההפך' לכן, פורים נקרא "עַל שֵׁם הַפּוּר" (ט', כ"ו) המגילה באה ללמד בדרך 'ההפך', שד' אחד והוא שמנהל גם את עולם 'ההפך', מאחורי כל ההסתרה.
מסכה היא כיסוי לפנים, למשל לצורך תחפושת. המילה "מסכה" לקוחה מן התנ"ך "מסווה עֵינָיו" (מלכים א' כ', ל"ח). הפסוק "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" (ישעיהו כ"ח כ'), שימש לוועד הלשון בשנת 1914 כמקור לכלי בית לצד המילה שְׂמִיכָה במשמעות "המכסה שמתכסים בו בעת השכיבה". את המשמעות המודרנית קיבלה המסכה מלועזי .mask הסופר והמשורר אוסקר ויילד (1854-1900), אימץ ביצירתו את המושג מסכה והעניק לה משמעויות שונות. לדוגמא, "האדם זקוק למסכה על-מנת לגלות את האמת". באמירה אחרת שנשמעת פוסט-מודרנית כתב, "המסכה היא הפנים היחידים של האדם". ויילד כתב לידיד, "בתקופה וולגארית כמו שלנו הכל זקוקים למסכות". והבולטת באמרותיו, "היה עצמך, כל השאר כבר תפוסים". מקור המנהג להתחפש בפורים אינו ידוע אך משמעויות שונות ניתנו לכך. בסיפורי המקרא נכללים סיפורים אחדים של התחפשות, לשם הסתרת הזהות או לשם התחזות. בספר בראשית מתואר כיצד רבקה הלבישה את יעקב בנה בתחפושת, כדי שיצחק יעניק לו את הברכה שהתכוון לתת לעשו (פרק כ"ז). כאשר שאול המלך הלך אל בעלת אוב מעין דור הוא התחפש, כדי שלא תזהה אותו ותסרב לתת לו את שירותיה "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה" (שמואל א' כ"ח ח'). כאשר עולה שמואל באוב מבינה בעל האוב מי ניצב לפניה וזועקת "לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל".
בשו"ת "כנסת יחזקאל" מסביר את מנהג התחפושות בכך שעל חלק מהאישים הנזכרים במגילה הייתה פרושה מעין מסכה המכסה את פרצופם האמתי. בספר "אוצר כל מנהגי ישורון", כתב שהטעם למנהג התחפושות הוא כדי להראות שכל מה שישראל חוטאים ונדמים לאומות העולם, אינו אלא לפנים, כדבר חיצוני ולא פנימי כלל וכלל. ברגע האמת, כשגזירת "להשמיד, להרוג ולאבד" ריחפה מעל ראשם, הוסרה התחפושת ונחשפה האמת שגם יהודים אלו "מתכנסים" ומרגישים חלק בלתי נפרד מ"כנוס את כל היהודים", וגם הם "נקהלים" יחד עם כל עם ישראל ולוקחים חלק פעיל ב"נקהלו ועמוד על נפשם".
(תצווה-פורים תשפ"א)
