פספוסים?

קרה לכם פעם שישבתם בערב נחמד עם חברים, וככל שעברו השעות התחילו החבר'ה לרכל על מישהו, ואז לטחון אותו עד דק, וככל שנשאבתם לצחוקים הוספתם משלכם קצת 'תבלינים' לאירוע, ואז… כשחזרתם הביתה – הרגשתם ממש 'נאחס'? מין שיח פנימי כזה של "למה הייתי צריך לעשות את זה?"…

כמה פעמים קורה לאדם בוגר, אחראי, מבין עניין, שהוא מוצא עצמו צריך להתנצל על משהו שנאמר בשעת כעס "סליחה, הדברים לא היו צריכים להיאמר, בטח לא בצורה הזאת, הייתי במצב מאד מתוח ולחוץ כשזה קרה ולכן הגבתי כך"?

קרה לנו אי פעם שסיימנו תפילה כלשהי וחלפה איזו מחשבה – "וואלה, האמת שלא כיוונתי לאף מילה שיצאה לי מהפה, הראש שלי היה במקום אחר לגמרי, חבל…"

או אולי שהילדים היו במיטות, ישנים וחמודים כאלה, ואז עברה מחשבה כזאת: "אוף, הייתי צריך להתייחס אליהם יותר. למה כל פעם שהוא ניגש אלי לספר על מה שהיה בגן אני בדיוק שקוע בוואטספ? למה?! זה הבן שלי! טוב, אני חייב מחר לשבת איתו".

אפשר כמובן להוסיף דוגמאות, אבל העיקרון הוא שהפספוסים הגדולים של החיים, הם נטו ענין של היסח הדעת. חוסר תשומת לב, שכחה כזאת.

האמת שזה מפחיד כמה שזה פשוט, הרי אנשים מחפשים מפתחות אל האושר, עצות בחינוך, טיפים בזוגיות, דרכים בעבודת המידות, שבילים להתקדמות אמתית, והקטע הוא, שלפעמים, לפחות חלק מההחמצות המשמעותיות בתחומים הללו, הן החמצות פשוטות, לא דברים מפוצצים, קונפליקטים מטורפים, פשוט שכחה של רגע אחד, שגורמת לדברים חשובים ללכת לאיבוד…

וזה הקטע של עמלק, הוא מגיח כשאני "עייף ויגע", הוא 'מתפרנס' מהשינה המתוקה שלנו.

אבל מה עושים עם זה? מה התכלס'? אז התורה אומרת לנו לגבי עמלק – פשוט "זכור".
אם למשל לפני כל דיבור על מישהו אני אזכיר לעצמי בשקט "הריני הולך כרגע לטנף על מישהו סתם ככה", מה הסיכוי שאפול בזה?…
ולפני שאני בא הביתה מיום עבודה "הריני הולך כרגע לתת תשומת לב לילדים שלי כי זה הכי חשוב בעולם", יש סיכוי שקבוצת הוואטספ השכונתית תחכה בסבלנות פתאום… לא?

"והעיקר הוא הזכרון, כי כל זמן שזוכר שיש אבדות, ומבקש וחותר לחפש אחריהן, ואינו שוכח את עצמו כאבדה לאחר ייאוש ח"ו – אז יש לו תקוה עדיין" (ר' נתן מברסלב).

פורים שמח!

(תצווה-פורים תשפ"א)