כל המאמרים במדור מועדים

גם בתוך החירות והשפע, נזכור את לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים ובגלות הנוראה "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" – בליל הסדר, כידוע,

הרחבת הזמן היא המאפשרת להנכיח את היחס המיוחד שלנו למרחבים השונים של הקיום, כפי שראוי לעשות בחג היצירה המיוחדת בקדושת הזמן, הקרויה בפינו "חול המועד",

הגדרת חמץ אצל "ביתא ישראל" שונה מהמקובל: כל מאכל ראוי להיות חמץ, ויש לאכול את כל המאכלים בעודם טריים פסח מצרים ופסח דורות הם מושגים

בשדה התעופה יושבת סבתא עם נכדה, הן מחכות לטיסה לברצלונה. הסבתא מנצלת את זמן ההמתנה ושואלת את הנכדה: "מתי היה חורבן בית המקדש?", "לא יודעת",

בעוד כמה ימים נשב יחד לשולחן הסדר, וננסה להרגיש את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. מדובר בתחושה לא פשוטה. מצד אחד, אנחנו אמורים להרגיש עבדים:

הלשון מכוסה פקעיות טעם, שהן קולטנים הרגישים לתכונה הכימית שנקראת חומציות. כשאנחנו מכניסים לפה חומר חומצי הקולטנים מפעילים תאי עצב שמעבירים את המידע למוח שמעבד

בשבוע שעבר התגייס מחזור נוסף של תלמידי ישיבתנו לצה"ל, לגולני, שריון, מודיעין ופרמדיקים קרביים. ביציאה מהבקו"ם נמצא מאהל מחאה של ארגון 'אחים לנשק' (אנשים בגיל

  על פי סקר שנערך, כשני שליש מהאוכלוסייה שותים בליל הסדר מיץ ענבים, ורק שליש שותים יין. בעקבות כך נעסוק בשאלה האם אמנם אפשר לצאת

כל אחד מהמחנות בישראל דורש טוב לעמו, ובכולם יש מי שטובת המדינה לנגד עיניהם, אבל הידברות "אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ" נראית בלתי אפשרית   בעוד אנו מתכוננים