סוכה על שום מה?

בפרשת המועדות בהקשר של חג הסוכות אנו מוצאים כתוב: בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים. בניסיון להתחקות אחר טעם מצוות סוכה מצינו מחלוקת בתלמוד, וכך אנו מוצאים: כי בסכות הושבתי את בני ישראל – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם

אם נפשט את הדברים הרי שלתפיסת ר' אליעזר חג הסוכות שאנו מציינים מבקש להזכיר את 'ענני הכבוד', אשר סככו על בני ישראל בצאתם ממצרים, משכך החובה עניינה בזכר לנס שהתרחש לדור המדבר בצאתם ממצרים. ר' שלמה יצחקי, רש"י מוצא אסמכתא לעמדת ר' אליעזר מהכתוב, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" מלמד שבני ישראל היו אקטיביים ולא עשו דבר, בעוד הפעיל והמושיב את בני ישראל בסוכות הוא לא אחר מאשר האל. מכאן שהסוכות שבני ישראל ישבו בצאתם ממצריים היו של ענני כבוד.

מנגד ולשיטת ר' עקיבא הסוכות שאנו יושבים בהם הינם חיקוי של אותם סוכות שיצרו דור יוצאי מצרים במדבר. מבאר רש"י, הסוכות שלזכרן נקבע סוכות לדורות הם סוכות ממש שבני ישראל היו בונים להם בשעת חנייתן, וזאת כדי להגן עליהם מפני השמש.

מחלוקת זו של ר' אליעזר ור' עקיבא טעונה הבהרה, שכן ולכאורה מחלוקת זו נראית רעיונית ותיאורטית בלבד, וכי מה חשוב כל כך לדעת האם מדובר בענני כבוד או בסוכות ממש?

בניסיון לרדת לפשר מחלוקת זו יש להבין שר' אליעזר סובר שסוכות הוא זכר לנס ענני הכבוד. על כך  יש לתהות מה טעם רק על ענני הכבוד נקבע חג, וכי זה הנס היחידי שאירע לבני ישראל במדבר, מה עם נס עמוד האש? המן? הבאר שהיתה מתלוות אליהם במסעותיהם במדבר? ומה עם נחש הנחושת? ובכלל מה מיוחד בענני הכבוד שראוי לזכור אותם בחג? על תהיות אלו עומד הרב חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א, ירושלים המאה ה-18, 'בספרו ראש דוד', וכך הוא משמיענו: "שענני כבוד אינם מוכרחות כמן ובאר, דדרך ההולכי מדברות ללכת בחורב ביום וקרח בלילה…ולא היה מוכרח להקיפם בענני כבוד ואמטו להכי ונצטווינו לעשות זכר לענני כבוד שהעדיף מטובו עלינו וגבר עלינו חסדו ולא עשה כן לכל גוי".

כלומר, לתפיסת החיד"א, קיים הבדל מהותי בין ענני הכבוד ליתר הניסים כדוגמת המן והמים. ענני הכבוד הם בבחינת מותרות שניתן לוותר עליהם, בעוד הלחם והמים הם תנאי יסוד להמשך קיומו של האדם, ולכן אין מקום לציין זאת בחג נפרד. ובאשר לשאלה מדוע אנו חוגגים חג רק על הסוכות ולא על המן או הבאר, מסביר החיד"א: דענני כבוד נתונים המה בלי שאלה ומטובו וחסדו פרש ענן למסך, מה שאין כן הלחמא והמים להם נתן לחם על ידי שאלה, בתלונה ותרעומת ולכם לא נצטווינו לעשות זכר כי אם לענני הכבוד…

מבאר החיד"א, קיים הבדל מהותי בין ענני הכבוד ויתר הניסים, ענני הכבוד היה נס שניתן לעם ישראל בגלל חסדו של הקב"ה, בעוד יתר הניסים קדם להם, בקשה, או תרעומת וכעס, או חטא, לכם אין מקום לציינם באירוע מיוחד, אשר יהיה בו כדי להזכיר את הרקע להם, מה שאין כן בענני הכבוד אשר ניתנו אך כדי להיטיב ומבלי שבני ישראל יבקשו זאת.

אם נעבור לשיטת ר' עקיבא טעונה הבהרה אם מדובר במצווה שעניינה זכר לסוכות שבנו בני ישראל בצאתם ממצרים הרי עולה השאלה מדוע על אירוע כה פשוט? חיוני ובסיסי לאדם אנו זוכים להכרה ולגמול בצורה של חג?

מסביר רבי אהרון אבן חיים, מחכמי מרוקו במאה ה-16 מחבר 'קרבן אהרן', כאשר ההסבר המוצע מוטעם באופן המסביר את עוצמת הישיבה בסוכה על היותה, פעולה טריוויאלית של אדם הנמצא במסע והוא בונה לעצמו תחליף לביתו בהיותו בדרכו. אלא שדבר מובן מאליו לגבי כל אדם אינו מובן מאליו לגבי דור של עבדים שיצא אך עתה ממצרים, וכך הוא מבאר: "כי עם אשר יצאו ממצרים, באופן שהם יצאו, היה מן הראוי שיפחדו משבת בסוכה, אלא שבהיות יושבים בסוכות ולא בערי המבצר מבלי פחד כלל, ולזה ציוה לעשות זכרון לנס הזה, והוא שהושיבם האל יתברך בהשקט ובבטחה.

כלומר הטעם לסוכות הוא לא בא כדי להנציח את האקט של בניית הסוכה מעשה ידי אדם שבני יוצאי דור מצרים עשו להם במדבר, אלא כדי להציג את חוסנם של עם ישראל אשר היה יכול גם לנהוג במורך לב, שכן כעבדים שיצאו אך עתה וככאלו שנושאים את משא העבדות ואי החירות תקופה של מאות שנים, היה עליהם לנהוג אחרת, הם היו צריכים לפחד ובמקום לבנות סוכות לבנות תנאי מגורים בטוחים יותר, אשר יש בהם כדי לספק את ביטחונם. וכאן באה השגחת האל וסוככה מהודה על נפש האדם ונסכה בו את הביטחון החסר לו. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, בפירושו לתורה ביאר כי הסוכות במדבר היו שילוב של סוכות בשר ודם וענני כבוד: בהיותם יושבים במחנה היו באוהלים להגן מן השרב, אבל בנוסעם מן המחנה היה הענן מגן עליהם, נמצא מה שכתוב כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, היה גם סוכות ממש גם ענני כבוד, היינו בשעת חניה היה, ובשעת המסע היה ענני כבוד.

ואולי ניתן לבאר כי מחלוקת זו מכוונת לשני סוגים של אנשים שונים, אשר לכל אחד מתאים טעם אחר, סוג אחד של אנשים הינם אותם אנשים אשר האל חננן אותם בעושר, וברכוש לאלו נועד הטעם של ענני כבוד, ולו בשביל להזכיר לאדם שכל אשר לו אינו שווה מאומה אם ריבונו של עולם לא פורס סוכתו עליך ומגן עליך ועל רכושך, רעיון זה מתיישב היטב עם התפיסה של צא מדירת קבע שלך אל הסוכה שהיא בבחינת דירת עראי, והכל דווקא בשעה שבה האדם מרגיש תחושה של סיפוק עצמי, הרי זה עתה הוא סיים את תקופת האסיף, הוא רואה את תנובת אדמתו וחוכך ידיו בסיפוק ואולי אף טופח לעצמו על השכם ואומר כוחי ועוצם ידי עשתה לי את החיל הזה, ברגע זה מבקשים להזכיר לו את ענני הכבוד – דבר אינו שלך ואלמלא אותם ענני כבוד וברכת האל לך לא היה לך את אשר לך.

הסוג השני של בני האדם הם אותם אלו שסבורים שהכל בידי שמים ואם ריבונו של עולם יחפוץ בכך שאהיה עשיר ודאי יזמן הוא לי רכוש וממון רב, וכל עוד הוא אינו מעוניין בכך הרי שאין לי, לשיטתם של אלו אשב אני ואעסוק בתורה ואחכה לברכת האל ולטובתו עלי, כאן בא הטעם שאין סומכים עם הנס וכי הסוכות הם של בשר ודם,  סוכה שאם אדם לא יבנה אותם אף אחד גם לא יבנה את הסוכה עבורו. האדם הופקד על העולם "לעובדו ולשומרו" הוא לא יוכל לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לשפע האלוקי, בכדי שיתחיל שפע אלוקי אדם חייב להתחיל את השתדלותו למטה, חובתו זו של האדם אינה מסתכמת אך בלהתחיל אלא ממשיכה לאורך כל הדרך ותובעת ממנו לעשות כל אשר ביכולתו כדי להבטיח את צרכיו הגשמיים. ותזכורת זו נכונה במיוחד בחג הסוכות שעה שאדם אמור להתחיל את עשייתו החקלאית מהתחלה, כאשר אסמיו מלאים, ומחסניו גדושים בתנובת כפיו ועמל.

בכניסתו של אדם סוכה צריך אדם לשוות לנגד עיניו את הזכרון ואת המציאות, הזכרון עניינו, בין היתר, בשימור העבר וזה זכר לענני הכבוד. אולם תפיסה זו לבד אין בה די ועל האדם צריך לחבר עבר עם הווה, ולנהל שיח דיאלקטי, בדיאלוג כן האדם צריך לתת דעתו לאפשרות שהסוכה היא זכר לפעולת האדם ולסוכות שבהן ישבו עם ישראל בצאתם ממצרים, כאשר הישיבה בסוכה אפשרה לתת את הדעת לאחר, העניקה לאדם את היכולת להקשיב לאנחות שבקעו מסוכת שכנו, או לקריאות השמחה. דרך הסוכה יכל האדם להרגיש את חסרונו של האחר. חג הסוכות מבקש לחדד את התחושה שהעובדה שאדם מתגורר בבית, המגן עליו וחוצץ בינו לבין החוץ גורם בהכרח לדאגה לאינטרסים שלי, להבדיל בסוכה אין אחרי מה להסתתר, כולם שווים, דפנות הסוכה הן בד, דרכן ניתן לשמוע את קולו של האחר, והיא שמאפשרת לאדם לחוש את מזג האוויר שמתחיל להתקרר, ובכוחו לצרוב בלב האדם את התחושה כיצד יכול אדם שאין לו להרגיש בתקופת החורף, כאשר כולם ישובו אל בתיהם והוא ישאר ויגור בסוכה גם בחורף.

הנה כי כן חג הסוכות מחייב את הדר בסוכה לשתי פעולות מחד לא להשמיע רעש, כי כולם יכולים לשמוע, ומאידך להיות קשוב יותר למתרחש בחוץ.

*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, ובעלים של משרד עורכי דין.