טענה שכיחה ומוכרת היא, שרוב האנשים מחפשים הקלות, פטורים והיתרים. אנחנו מכירים היטב את הדיבורים אודות אלו שמחפשים את "הרב נח" הימים שלפני יום כיפור
עלינו להתאמץ לחפור מחילות שיגשרו על המרחק בין הבריות שלוש פעמים ביום אנו מבקשים מה': "סְלַח לָנוּ אָבִינוּ, מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ", ובמהלך ימי הרחמים והסליחות
את הטעות עלינו לתקן ולשפר. אבל חשוב יותר שלא לזנוח במקביל את ההכרח לזכך טוב מן הרע ו"להעלות ניצוצות" עשרת ימי תשובה ושבת שובה בתוכם
כשם שאנו עצמנו מורכבים מחלקים שונים כך גם עולמנו האמוני בא לידי ביטוי ברבדים שונים של הקיום העצמי לשם מה מוזמן גם הגוף ליום הכיפורים,
המשנה במסכת יומא (פה ע"ב) אומרת: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". מי שפגע בחברו צריך לרצות אותו ולפייסו. ניסוח שונה
מִילוֹת הפתיחה של ההפטרה לשבת זו "שובה ישראל עד ד' א-לוקיך" (הושע י"ד). אתגר התשובה כרוך ביכולת להכיר בכך שאנו חוטאים, שאנו מחטיאים את
רק אחרי השאלה, התהייה והפקפוק, הרצון להעמיק חקר ולהבין ולא לקבל דבר כמות שהוא, יכול לבוא שלב התשובה ימי הרצון, הסליחות והרחמים שבתקופת שנה זו
ראש השנה ועשרת ימי תשובה הם ניסיונות תיקון והכנה לפירמוט הגדול שבוא יבוא הגר"י בלאזר זצ"ל שאל בשם הגר"י סלנטר זצ"ל כך: "מדוע לא צווה
רגעי קסם – הרגעים של שנת תשפ"א שנת תשפ"א הייתה קצת יותר טובה מתש"פ, בגדול… לא שהיו לנו הרבה ציפיות, אבל כשהתחלנו לצאת מהבתים –
אפתח בכך שאני שמח מאוד שיש רבים שקוראים את הטור השבועי במדור זה ולעתים מגיבים לי ומבקשים הבהרה, הרחבה, הוספה או אפילו מביעים אי הסכמה.
