לחַדֵש את הישן, ולקַדֵש את החדש

אחד האתגרים הגדולים בחיים בכלל, ובמעשה הדתי בפרט, הוא היכולת לחדש ולהתרענן. החזרה על אותו מעשה פעם ועוד פעם, במשך עשרות שנים, עשויה – במידה רבה להקהות את הרגש, לעמעם את החושים, ליטול ממעשה המצווה את רוחו ואת נשמתו, ולהפוך אותו לעוד מעשה חולין שגרתי סתמי.

כבר הנביא ישעיהו (כט, יג) מקונן על כך באמרו: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו, וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה".

עשרות שנים של תפילה עשויות להפוך אותה למאובן קר, מעשה מכני, נטול לחלוחית. עד כדי כך, שלצד קיבוע מַטְבֵּעָה של תפילה, שבו והזהירו אותנו חז"ל "אַל תעש תפילתך קבע, אלא תחנונים".

מונחים אלה, של 'קבע' ו'תחנונים' נתפרשו בפנים שונות (כגון פירושם של בעל "תפארת ישראל" ואחרים על אתר, המבוסס על דברי הגמרא: "כל שתפילתו עליו כמשוי [משא], וזהו לשון 'קבע' שעושה אותה כדבר הקבוע עליו חובה, וממהר ליפטר ממנה, ואומר 'מתי אפרוק עול זה מעלי? ואילו לא נתחייב בה, היה יותר טוב לי"). אחד מהם מכוון כנגד עשיית התפילה 'מצוות אנשים מלומדה' ולא מעשה שתוכנו מתחדש בכל יום תמיד, ונותן דעתו לחליפות הזמנים ושינויי העתים. כך למשל פירש הרע"ב על אתר: "כאדם שקבוע לו לקרוא פרק אחד פרשה אחת, שאומר אותה בקריאה בעלמא, ואינו אומרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש רחמים".

ליל הסדר אינו יוצא מכלל זה. לאחר עשרות רבות של שנים שבהן אנו חווים אותו, נשחק מעט (לשון המעטה) כוח החידוש. עד שדומה לעתים שהים (שחצו בני ישראל ביבשה) הוא אותו ים, הווארטים אותם ווארטים, ואפילו המחלוקות הנצחיות ביחס לשיעורים הראויים למצה ומרור וסיום אכילת האפיקומן קודם חצות – אותן מחלוקות הן.

מצווה זו קשה לקיום שבעתיים, שכן נאמר והודגש בה מה שלא נאמר במצוות אחרות, "בכל דור ודור חייב אדם לראות (ובנוסח הרמב"ם: להראות) את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". רוצה לומר: ה"מספר" ביציאת מצרים חייב ליתן דעתו הן לייחודו של "כל דור ודור", למשמעות החירות בדור המיוחד שלו, הן ל'עצמו' – לעצמיותו-שלו. לא מדובר רק בסיפור דברים בעלמא, בתינוי צרות ופדות העבר, אלא בחוויה משמעותית המתרחשת בהווה, כאן ועכשיו.

ניסיון מרתק להחיות את חוויית ליל הסדר, ולתת לה משמעות קיומית עכשווית, עושה הרב אלחנן ניר בספרו החדש "היום אתם יוצאים". כבר שמו, הנסמך על הפסוק,  מעיד עליו: 'יציאה' בלשון הווה ("יוצאים" ולא "יצאנו"), והדגשת "היום".

כרב ומרביץ תורה, סופר ומשורר, שאמוּן היטב על תרגום מאורעות העבר וההווה גם יחד ללשון היום – תרתי משמע – מבקש ניר לגלות בטקסטים הישנים והמוכרים פרשנויות חדשות, ולחשוף בהן ומהן תובנות חדשות למאמין בן ימינו. בדרכם של חסידים הראשונים, הספר (והקריאה שעולה הימנו לכל אחד מאתנו) נע בין פשט לדרש, בין רמז לתורת הסוד, בין רשות הרבים לרשות היחיד. הספר סובב-הולך – בגלוי ובסתר – על מצוות "לֵך לְךָ", על חיובו של אדם "לראות את עצמו", לגלות את עצמיותו-שלו, על מיוחדותה, מתוך דברי ההגדה המשותפים לכלל. לצד זה, קורא הספר לגילוי החדש בזמן הזה ולקידושו. כך, למשל, 'מגויסת' מגפת הקורונה שפקדה את העולם בין פורים לפסח אך לפני שנתיים, למסע מרתק ב"תורת היציאה לחירות": מסע בין מכות מצרים לבין המכות שחווה העולם – וחווינו כולנו – בשנתיים האחרונות, ולצדן חיוב בני ישראל להישאר בבתים בשעת הפסיחה במכת בכורות אל מול איסור "אל יֵצֵא איש ממקומו", שהיה לאחד ממצוות ימי המגפה בימינו ולימינו.

מתוך כך חופפים דברי ההקדמה של ניר על החיבור כולו: "הבריאה אינה רק אירוע קדמון שהסתיים, 'עולם כמנהגו נוהג', אלא פעולה נמשכת, דיבור א-לוהי המתחדש בכל יום. הדבר אינו רק אמירה בעלמא הכתובה בספרים אלא הזמנה להקשבה, להיענות לקיום מעט אחר. ככל שהאדם מתמסר לה, מטהר את עצמו ביחס לתודעה זו של פנימיות העולמות, הרי שהוא זוכה להיחשף לממשותה, להיות חלק מאותה התחדשות; לעבור – כדברי הראי"ה קוק – "ממקום שאין כל חדש, למקום שאין כל ישן, שהכל מתחדש".

"חדש – אסור מן התורה", אבל התורה – אינה אסורה בחדש. להיפך.

את הפסוק "היום הזה ה' א-לקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת לעשות אותם, בכל לבבך ובכל נפשך" (הביטוי שנאמר בקבלת עול מלכות שמים!),  דרשו חז"ל: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כאילו קבלתם היום מהר סיני. כאילו בו ביום נצטווית עליהם".

קריאת פרשת החודש – כמו כל ראש חודש וכל יום חדש – קוראת לכולנו לחַדֵש את הישן, ולקַדֵש את החדש.

(תזריע תשפ"ב)