חירות מן התורה – מניין?

במסורת ישראל נתקבע שמו של חג הפסח, בין שאר שמותיו, כ"חג החירות". ביטוי לדבר יש גם בסדר התפילה, שבה מוגדר החג ב"קידוש" וב"קדושת היום" שבתפילת המוספין כ"זמן חירותנו".

גם בהגדה של פסח מובלט עניינה של החירות. ברם, המעיין במקרא לא ימצא זכר למונח "חירות". חג זה מכונה בתורה "חג המצות" או "חג האביב", ואילו המונח חירות אינו מופיע בה כלל, לא בהקשר לחג הפסח ולא בהקשר אחר.

יתר על כן, עיון במילונים מעלה שהמונח "חירות" נזכר לראשונה רק בלשון התנאים, ושהצירוף "זמן חירותנו" נולד רק בימי הביניים, ואילו הצירוף "חג החירות" הוא חידוש לשון הקיים רק בספרות העברית החדשה.
זאת ועוד. גם המונח "חופש" מופיע בתנ"ך רק פעם אחת, בצירוף "בגדי חופש" (יחזקאל כז, כ), והוראתו כנראה אינה קשורה למונחי הדרור והחופש.

אף הטיותיו של המונח "חופש" והפעלים הנגזרים הימנו מופיעים במקרים ספורים בלבד, בעיקר בהקשר של יציאת העבד מעבדות לחירות. כך, למשל, בתיאור דינה של השפחה: "והפדה לא נפדתה או חֻפשה לא נתנה לה" (ויקרא יט, כ); בפירוט מצוות "הענקה", שלימים שימשה יסוד לחוק פיצויי פיטורין; וכן במצוות הוצאתו של עבד עברי לחירות: "ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך" (דברים טו, יב); ופעם אחת בכתובים: "ועבד חפשי מאדוניו" (איוב ג, יט).

כיוצא בו המונח "דרור", המופיע בתורה רק פעם אחת, ובמקרא כולו רק לעתים נדירות. המקור המפורסם ביותר בהקשר זה הוא הפסוק בפרשת היובל: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה, י). פסוק זה שימש יסוד לעקרון "חירות התנועה" במשפט העברי.

עד כדי כך הייתה עמומה משמעותו של ה"דרור", שחכמי התלמוד (ראש השנה ט ע"ב) התחבטו בפירוש משמעותו המדויקת. דומה שמיעוטם של המקורות שמצויים בהם המונחים האלה – בוודאי ביחס לשימושם הרווח בלשון המשפטית בת ימינו, ובמיוחד בתורת זכויות האדם שבה – אינה מקרה בלבד.  יש בדבר זה ביטוי לעובדה שבעולמו של המשפט העברי יש לחופש ולחירות ולעצמאות של האדם משמעות אחרת, הן מצד תוכנם ומהותם הן מצד היקפם ומשקלם.
ביטוי להבדל המרכזי בין ה"חירות" בעולמה של תורת ישראל לבין מקומה של החירות בהגות ובתורת הזכויות של ימינו ניתן להביא כבר מ"ימי בראשית". באחת הפסקאות החשובות שבה, קובעת הכרזת העצמאות שמדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". מהם אותם "יסודות החירות" ולאיזה "חזון נביאים" נתכוונו מנסחיה? הכרזת העצמאות לא פירשה את הדברים.

ה"חירות" תופסת מקום מרכזי גם בסעיף הראשון של חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, הקובע לאמור: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל". ודוק: "חירות" תחילה, ורק לאחר מכן "צדק, יושר ושלום".

הדגשת ה"חירות" כיסוד ותשתית לכל תורת זכויות האדם אינה מקרית, שהרי יסוד זה – לצד ה"אחווה" וה"שוויון", הוא אחד משלושת העמודים שנשענה עליהם המהפכה הצרפתית, שיש בה כדי לשמש מסד לרבות מזכויות האדם הבסיסיות.

לא כן בעולמה של תורת ישראל. על אף שבתיאור בריאת האדם גלום עקרון השוויון, התורה מדגישה דווקא את היותו מצוּוה משחר ברייתו. ומכאן מודעה רבה לתורת זכויות האדם במשפט העברי, שאינו מדגיש את ה"זכויות", וזכויות האדם בכלל זה, אלא דווקא את חובות האדם, שמהן נובעות גם זכויותיו.

תפיסות יסוד אלה, מצמצמות את יסודות ה"חירות" וה"חופש" וה"זכות" ועצמאות האדם, ומאדירות ומעצימות כנגדם את יסודות ה"חובה" וה"מצווה", באות לידי ביטוי בולט בתורת חכמים.

ממקורות מסוימים עולה התפיסה שבעולם הזה אין לאדם חופש כלל, והוא יקנה אותו רק בעולם הבא. וכך אמרו חכמים בתלמוד: "מאי דכתיב (תהלים פח, ו) 'במתים חפשי' – – כיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות" (שבת ל ע"א). רוצה לומר: בעולם הזה האדם אינו "חופשי" כלל,  שהרי כל אדם, גם אדם מישראל, החייב בתרי"ג מצוות, גם בן נח, החייב בשבע מצוות בני נח, אינו יכול להיות "חופשי" בעולם הזה אלא רק בעולם הבא. כן עולה גם מן המקראות הרבים המדברים על האדם כעבד ה'.

באופן פרדוקסאלי, ועל אף "עול המצוות"  המוטל על שכמו של עבד ה', הוא נתפס בהגות היהודית כבן חורין, בעוד האדם האוטונומי בן ימינו, הנראה כבן חורין מוחלט, נתפס כ"עבד עבדים", המשועבד למשפחתו ולפרנסתו ולעבודתו וליצריו. רעיון זה נתמצה בדברי ריה"ל בשירו המפורסם "עבדי זמן – עבדי עבדים הם. עבד א-דני הוא לבד חופשי".

(מצורע תשפ"ב)