בתקופה הטעונה והמורכבת הזו של אזעקות וריצות לממ"דים, חוסר ודאות וחוסר ביטחון, דאגות וטרדות, כאשר חג הפסח ניצב בפתח, ואנחנו מנסים לג'נגל בין המצב הרגיש לבין ההכנות והאווירה של החג, אני מבקש להציע לעצמנו לנסות ככל הניתן להיכנס לסוג של 'ממ"ד נפשי', לקראת החג. ממ"ד געגועים.
אחד הכלים הנפשיים והפסיכולוגיים העומדים לרשותנו הוא כלי הגעגוע. לפעמים כשאנו מוצאים את עצמנו במציאות מורכבת ואולי אף מאיימת בצורה זו או אחרת, וגם כשאנו מוצאים את עצמנו ברגעים טובים של שמחה ושגרה- אנו נעזרים בגעגוע כמקום שאליו אפשר להימלט, ואף כמקור של כוח ותעצומות.
אין כמו חג הפסח כדי לעורר בכולנו את הגעגוע, או כפי שכתב האומן והיוצר קובי אוז בשירו- 'געגועיי לגעגועים'.
מעבר לכל מה שמסמל, מבטא ומייצג חג הפסח – על שלל ענייני החירות, והלכות הכשרות, ומגוון ההכנות הנקיונות והפירושים – מעבר לכל זה יש בחג הפסח ובעוצמות גבוהות מאד אלמנט מרכזי נוסף- והוא הגעגוע.
חג הפסח הוא חג שמציף געגועים. כל אחד מאיתנו נושא אתו שק של זיכרונות ילדות ובחרות, ומטען של חוויות. אנו נושאים איתנו זיכרונות של מאכלים ושירים, טיולים ודמויות, ריחות וצלילים.
בכל אותם אירועים וזיכרונות- לחג הפסח יש מקום של כבוד. ליל הסדר המסורתי איננו עוד ארוחה משפחתית או מפגש חברתי גרידא.
התמהיל הזה של מאכלים מיוחדים, הכנות רבות לחג, ריחות ומתכונים, ניגונים ופיוטים, ובצידם הגדה נצחית ו'מה נשתנה' נצחי, כל אלו יוצרים מכפלה של עוצמות זיכרונות וגעגוע.
חג הפסח מנקז אליו זיכרונות ארוכי טווח מחד גיסא, וקצרי מועד מאידך גיסא. החג הזה מזכיר לנו אירועים מלפני אלפי שנים, בצד אירועים עכשוויים. בחג הזה צצות ועולות לנגד עינינו דמויות משמעותיות עבורנו שכבר אינן איתנו בגופן, ריחות תבשילים הנושאים אותנו מעל הזמן והמקום, והדי זמירות, שירים ופיוטים המתנגנים באוזנינו.
חג הפסח נותן מקום של כבוד לתכונה שקצת נדחקת הצידה בעולמנו המודרני והקצבי- השמרנות והשמירה על המסורת.
אנו חוזרים פעם אחר פעם ושנה אחרי שנה על אותם דברים, על אותו הטקס – באותה מידה של שמרנות. יש דברים שלא נוגעים בהם. יש דברים שמשאירים אותם כמו שהם. 'מה נשתנה' של ילדים יישאר לעולם 'מה נשתנה' מרגש של ילדים. גם בעידן הטיקטוק והבינה המלאכותית.
במידה רבה- חג הפסח מנוגד לאורחות חיינו מלאי השינויים והקצב שלא מאפשר לעצור, לחשוב, להתחבר ולנשום. מנוגד לעולמנו שכל רגע יש בו חידוש וחדשנות, וריצה ללא הפסקה אל עבר המחר והעתיד, הטכנולוגיה והקידמה.
חג הפסח לוקח אותנו אחורה. אל עולם של פעם, אל ניגונים ותבשילים של פעם, אל דמויות של פעם, אל שולחן סדר שבו נכדים שואלים קושיות את הדורות הקודמים פנים אל פנים ולא דרך הווצאפ.
חג הפסח וליל הסדר הם יסוד לגעגוע לכל החיים. האתגר שלנו הוא לצקת את יסוד הגעגוע הזה בלב ובקרב כל המשתתפים ובמיוחד הילדים והנוער- כדי שגם כי יזקינו- לא יסורו ממנו.
גם לשמרנות של ערך ומקום של כבוד. לא רק לקידמה. בצד לב האבות על הבנים, יש גם את לב בנים על אבותם.
החיבור הנכון והבריא הזה, יש בכוחו להמשיך ולספר את הסיפור המשפחתי, את הסיפור האישי, ואת הסיפור היהודי.
סיפור הדור שלנו והתקופה האחרונה שאנו עדיין בעיצומה, גם הוא ישתלב במארג הסיפור המשפחתי והלאומי, וגם הוא יכנס לקורות ימי ישראל כחלק מהמסורת והמורשת, וכמקור לתעצומות נפש וחוסן.
