אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])בין שתי צפירות אנו נעים בשבוע הזה. צפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה וצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, כוחות הביטחון ופעולות הטרור.
בין שני ימי עצמאות אנו נעים בחודש הזה. בין יום העצמאות לעם ישראל אותו חגגנו בחג הפסח, לבין יום העצמאות למדינת ישראל אותו נחגוג בע"ה בשבוע הבא.
הדור הזה ששתי הצפירות של השבוע הזה- היו טבועות וחרוצות בעמקי נשמתו ובמעמקי הווייתו, בני הדור הראשון לשואה ולתקומה, הולכים ומסתלקים מאיתנו. חברי החבורה המופלאה הזו, אותם אודים מוצלים שעלו ארצה והקימו את המדינה על מכלול יישוביה ומוסדותיה מזדקנים. הזמן עושה ויעשה את שלו, ותוך שנים לא רבות, ניוותר כולנו יתומים מאלו שעוד סיפרו לנו בגוף ראשון מה היה שם, מאלו שהמספר עוד חרוט לא רק בנשמתם אלא גם בזרועם.
לפני מספר שנים הגעתי להלוויה של יהודי ניצול שואה, ששכל את כל משפחתו בערבות פולין, ושכל את בנו אהובו בלבנון. משהגעתי לבית העלמין, התוודעתי לראשונה לחלקה הכל כך מיוחדת הזו בה נקבר- 'חלקת ההורים השכולים'.
תוך כדי ההלוויה שוטטתי בין המצבות וראיתי שעל רבות מהן מופיע הכיתוב הבא- פה נטמן פלוני אלמוני, ונרשם שמו שם הנפטר, ובהמשך המצבה היה כתוב- לזכרם של הוריי שנרצחו בשואה, ולזכרו של בני שנפל במלחמה.
שלושה דורות על מצבה אחת. הנפטר. הוריו שנרצחו שם, ובנו שנפל כאן.
החלקה הזו והמצבות הללו הם הסיפור של הדור כולו. דור שעבר מסע מטלטל במאה האחרונה- מסע שיש בו עליות ונפילות, שואה וגבורה, מדינה ומלחמות, גלות ועצמאות, עבדות וריבונות.
יום השואה ויום העצמאות מזכירים לנו שדור הניצולים משם ודור לוחמי השחרור מכאן הולך ונעלם. כך דרכו של עולם. הזיקנה והמוות אינם פוסחים על אף אחד.
ולנו, נותר עוד חלון הזדמנויות קטן ואחרון לקיים בנו 'שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ'. לשמוע מהם שוב ושוב את סיפוריהם מכלי ראשון, לתעד, לצלם, להקליט, ולהשיב להם בחיבוק, בחום, בהכרת הטוב ובכל האהבה שהם ראויים לה בשנותיהם האחרונות כאן איתנו.
נותר לנו חלון הזדמנויות אחרון לספוג מחכמת החיים העצומה של אלו שחלקם בקושי למדו כמה שנים בבית ספר, שהשכלתם הרשמית מעטה, אך חוכמת החיים שלהם אין ערוך לה. היא זו שעמדה להם בעת מצור ומצוק, היא זו שנסכה בהם את העוז והאמונה בשנות הקמת המדינה, היא זו שכלכלה את צעדיהם בארץ במשך שנות דור.
נותר לנו חלון הזדמנויות אחרון לספוג מאנשים שגדלו וגידלו בצניעות, שעבדו קשה לפרנסתם תוך גילוי מוסר עבודה ונאמנות ללא סייג, ששירתו את המולדת בלי לשאול מה יוצא לי מזה ומה מגיע לי בתמורה.
צפירות יום השואה ויום הזיכרון הן צפירות מטלטלות, רועמות, מרטיטות ומלחיצות. שתי דקות של דממה קורעת ושל שקט זועק. שתי דקות של חסד ושל אחדות, שתי דקות של זיכרון מכונן ועמוק ופחד משכחה ושחיקה.
אלו הן שתי דקות הכי קצרות והכי ארוכות. שתי דקות וכל הדמויות רצות בראש-כולם כולם עוברים בסך באותן שתי דקות של צפירה שחופרת עד המקום הכי עמוק בנשמה, ומגרדת משם את תמצית ההוויה שלנו כאן.
שתי דקות של שליחות ואחריות. של שאלות נוקבות ולא מרפות. האם נהיה ראויים לפיקדון הזה שהופקד בידינו? האם נשכיל לנצור אותו במקום הקדוש והשמור ביותר בתודעתנו? האם נדע איך להעביר אותו הלאה לדורות הבאים- לילדינו ונכדינו- בני דור המחשבים והמסכים?
איך מצליחים לתרגם שישה מיליון לשפה הישראלית של המאה העשרים ואחת? איך אפשר לחבר בין עבר לעתיד באותן שניות חמקמקות של הווה מתעתע?
מטען היסטורי כבד מונח על כתפינו, ועתה, כשבני הדור הראשון מסתלקים מאיתנו- המטען נעשה כבד שבעתיים. נותר לנו חלון הזדמנויות אחרון לאחוז בשיפולי גלימתם של דור נפילים שהפקידו בידינו פיקדון של דורות.
ולוואי ונדע לנצל את חלון ההזדמנויות הזה, ולוואי ונהיה ראויים לפיקדון ולזיכרון.
