כל המאמרים במדור זווית אישית

  מדי פעם, כאשר 'צוללים' לתוך פרשת השבוע, מעיינים בפירושים השונים, במדרשים, בקושיות ובתירוצים, טוב לקחת קצת אוויר, לקחת שני צעדים אחורה, להסתכל על הפרשה,

  בכל אחד מאיתנו יש משהו מנח. העולם עומד להיחרב, המציאות החברתית והמוסרית רוגשת וגועשת, ונח? הוא נכנס אל התיבה, סוגר את הדלת אחריו, ו…אחריו

  ערב הכניסה לארץ, פונה משה ליהושע ואומר לו מספר פעמים את צמד המילים הללו: 'חֲזַק וֶאֱמָץ'. כך גם אומר ה' ליהושע לאחר מות משה.

  אחד הסיפורים המקסימים על האחים רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא, מספר על מחלוקת עקרונית ומהותית שהייתה ביניהם, בנושא איך מגיעים להכרה בגדלות הבורא.

  התשובה והסליחה יונקות שתיהן את כוחן ממידת הענווה. קשה לנו בני האדם לסלוח. האגו לא נותן ולא שמח עם הסליחה. האגו הוא זה שלוחש

מנגנוני הזיכרון האנושיים הם סלקטיביים ומתעתעים. פעמים רבות כאשר אדם נמצא באירוע מסוים בזמן אמת ותוך כדי התרחשותו – הוא מתייחס אליו באופן מסוים, וכאשר

מבין הפסוקים הרבים והדרמטיים במגילת רות, מושכות את ליבי דווקא שלוש המילים – 'לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?'.   בועז, הגביר החשוב הגדול, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל, מגיע

שנים-עשר נשיאי שבטים- 'כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' שולח משה רבנו לתור ולרגל את הארץ, לפני שבני ישראל ייכנסו אליה. לא ילדים קטנים. לא