שמחה ותשובה

בעל המאור ושמש
רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (1751 – 1823; תקי"א – תקפ"ג), הנודע בשמו, בעל ה"מאור ושמש" על שם ספרו, היה מתלמידיו של רבי אלימלך מליז'נסק. בגיל 13, לאחר נישואיו, הפך לתלמיד קרוב אצל רבו ששלח אותו לקרקוב, שלא הייתה ממרכזי החסידות, כדי להפיץ את תורת הבעש"ט. על אף קשיים וחרמות, קנה את מקומו בעיר, כתלמיד חכם ובעל מופת.
כיון ששימש את רבו, ביקש ר' אלימלך ממנו כוס תה. כששב לחדר, ראה שרבו יושב עם איש זקן. התמונה הבהילה אותו, כוס התה נשמטה והתה נשפך. רבי קלונימוס ברח. כעבור זמן, שב לרבו ששאלו: "מה כל כך הבהיל אותך? ממתי נכד נבהל מדמות הסבא שלו? זה היה אברהם אבינו".
אין זה פשוט לראות את אברהם אבינו, אבל התגובה, היראה והפחד מצריכים הסבר וביאור.
לימים קנה בעל ה"מאור ושמש" את מידת השמחה, באמצעותה רצה לחנך גם את תלמידיו. פעם אחת, לאחר שסיים את שיעורו, יצא אל הרחוב וראה גדי עומד. קפץ ר' קלונימוס על הגדי והחל לרכב עליו. אמרו לו תלמידיו: "רבי, אתה מבייש את תלמידיך"!, השיב להם: "כל אדם צריך שתהיה לו משובת נעורים". מאחורי סיפור זה, מסתתרת ההנחה שאסור לו לעובד ה' להיות איש כבוי, מלא יראה וחרדה. השמחה היא חלק מהותי ממידותיו של עובד ה'. לא מדובר בהשתטות אלא בחיבור לחיים במלאותם.
פרשת 'כי תבא' מפגישה אותנו עם אחת הסיבות המרכזיות להופעתה של הקללה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". השמחה וטוב הלב הם כלי העבודה המרכזיים של עובד ה'. על יסוד אלה פירש הרב ב'מאור ושמש': "וְיֵרָאֶה לומר, כי הנה ידוע שהשי"ת ברא כל הברואים לכבודו לְהַלְּלוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ, ובפרטות לישראל עַם קְדוֹשׁוֹ שהם משבחים ומהללים לשמו הגדול בכל עת. אמנם, עיקר עבדות ה' הן בתורה הן בתפלה צריך שתהיה מתוך שמחה, כמאמר הכתוב (דברים כח מז) 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ וגו', בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל'. וזהו עיקר נחת רוח לפניו יתברך, כשישראל משמיעין קולם בתורה או בתפלה מתוך שמחה וחדוה. ועבדות ה' הנעשה מתוך עצבות – הוא פוגם מאוד בעולמות העליונים. ולכן הזהירו חז"ל (ברכות לא א) שלא יתפלל אדם לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, וכן אמרו בגמרא (שבת ל ב) שקודם הלימוד הוי אמרי מילתא דבדיחותא… רק הַבּוֹחֵן לְבָבוֹת הוא היודע האמת, אם הוא מתוך שמחה כראוי או לא".
מרתקת העובדה שפסוקים אלה נקראים בימי אלול. בימים של סליחות ותיקון הלב, מופיעה הדרישה להיות שמח. האלול שלנו מושפע מתפיסתם של בעלי המוסר. איבדנו משהו מיכולתנו להיות שמחים דווקא בימי אלול. אצלנו, תשובה מתחרזת עם חרדה. הבעש"ט הדגיש שהקריאה לשמחה היא קריאה למנהיגות: "שמעתי ממורי זלה"ה בשם הבעל שם טוב זלה"ה, כשראשי הדור הם בשמחה, הוא מעורר שמחה לכל העולם" (בעש"ט על התורה). על מנהיגים רוחניים להפגין שמחה, להיות בשמחה. מפני שהיא ביטוי לביטחון, לחיים זורמים המרוממים את הנפש. השמחה היא ביטוי ראוי לחיבור אל ה', להפיכת המצווה מציווי לצוותא, לחיבור בין האדם לא-לוהיו. בצעירותו, פחד רבי קלונימוס מהמפגש עם אברהם אבינו. בבגרותו, למד שמי שיהיה שמח, טוב לב, יודע להשתטות כשצריך, יוכל לראות את אברהם מתוך שלוות נפש ולזכות בתשובה מוארת ושלמה.
(כי תבא תשעז)