שיינע גולדברג, אלון שבות
צוות, בית המדרש לנשים מגדל עז על יד ישיבת הר עציון
יועצת הלכה מטעם נשמת
הנוער שלנו בסדר גמור.
מאז שעליתי ארצה מארצות הברית, שמעתי הרבה דיונים על בני הנוער בציבור הדתי-לאומי ועל ההתמודדות שלו עם ענייני דת. רוב הקינות של בני הדור הבוגר נסבו על חוסר המחויבות של הנוער להלכה, ואם תביטו במתבגרים ביישובים דתיים-לאומיים ובקהילות הערים אכן נראה שחלקם שונים מאוד מבני דור ההורים: הציציות נוטות להיעלם מהנוף, החצאיות מתקצרות ולא כל בני הנוער מגיעים למנייני שחרית.
אנחנו, המבוגרים, תוהים מה קרה לערכים שטיפחנו בשקדנות כה רבה, כמו הדקדוק בפרטי המצוות, הציות להורים, למורים ולרבנים, מסירות הנפש על הערכים שאנו מאמינים בהם, אולי אפילו החינוך לביטול עצמי מוחלט בעת הצורך. מדוע לא הפנימו בני הנוער את הערכים היקרים לנו? למה הם אינם אוחזים כמונו במה שחשוב לנו כל כך?
ואולי הם דווקא הפנימו את הערכים הללו. אולי הם לא כשלו אלא הבחינו במה שחשוב לנו באמת?.
מעולם לא התנדבו בני נוער רבים כל כך לשירות לאומי ולשירות צבאי מלא. הם מקדישים שנתיים-שלוש מלאות מחייהם למילוי הוראות קטנוניות ושבלוניות, כמעט חסרות משמעות, כי הם בוחרים להישמע להוראות מפקדיהם. הם מקריבים כמה משנותיהם הטובות ביותר לטובת מילוי צרכיה החברתיים המורכבים של מדינת ישראל, בלי שמץ של אנוכיות ובלי לעשות מזה רעש. במקום לתור אחר הגשמת האינטרסים הפרטיים שלהם בתחומים שמעניינים אותם, הם מבטלים את צורכיהם הפרטיים ומבכרים את טובת מה שהם מאמינים בו בלהט עמוק, לעיתים מתוך סיכון ממשי בפגיעה פיזית.
הציבור שלנו מחשיב כערך עליון את הנתינה לטובת הציבור, וכך חונכו ילדינו בעקיפין ובמישרין. מיטב בנינו מצפים להדריך בתנועות הנוער ולהשקיע שם בנתינה בלתי פוסקת מזמנם וממרצם בעבודה עם ילדינו הצעירים. הם מתנדבים בארגונים כמו 'שלוה' ואחרים ועובדים בלא לאות בתפעול מחנות מתישים של ילדים עם צרכים מיוחדים (כמו שהפליא לספר הרב חיים נבון בטור שפרסם לפני חודש ויותר, ב-21 ביולי, במגזין 'מוצ"ש'). הם מבקרים קשישים ומפנים שלג בחינם ואינם חוששים לקבל אחריות, שלא כבני גילם במדינות אחרות. ובזה הם עוקבים בנאמנות אחר המבוגרים בחייהם.
בכלל, מסירות הנפש שלהם בעניינים חברתיים – הנכונות לוותר על צורכי היחיד, הן הגשמיים הן הרוחניים, למען טובת הכלל ומתוך חזון להגשים רצון-על של הקב"ה – הרשימה אותי מאוד כשהבחנתי בה לראשונה, ועודנה מרשימה אותי. גם בקהילות היהודיות שגרתי בהן בחו"ל היו התנדבויות ופעילויות למען הכלל, אבל לא ברוח פעילויות הנתינה שאני רואה פה ולא ברמתן – שבשוליהן אני זוכה להשתתף וניצניהן נובטים בילדיי. יתר על כן, לדעתי יש פן רוחני עמוק ומרומם באכפתיות ובזולתנות המאפיינות את ציבורנו – בחידוש החיים הלאומיים במדינת ישראל ובמסירות משותפת לגורל העם כולו – שבמבט לאחור חסרו לי בגלות, ואני גאה לראות אותו מתגשם בילדינו.
את המסרים האלו הצלחנו להעביר הלאה. שום נער ממכריי לא הכריז על סרבנות גיוס ואף נערה אחת לא סירבה לשרת שירות לאומי כשהגיע זמנם לתרום למדינה. ביישובים מסוימים אף נדיר למצוא נשים צעירות ששירתו פחות משנתיים מלאות בשירות לאומי. האנשים הצעירים הללו חשים מחויבות בלא כל פקפוק לערכי המסירות החרותים על דגלנו.
הנוער שלנו בסדר גמור, ואנחנו יכולים לתת גם לעצמנו קרדיט על שחינכנו אותו כראוי. הצבנו לנוער גבולות, קווים אדומים – שהם הבינו כי לעולם לא נתפשר עליהם.
ברם דומתני שיש ערכים רוחניים אחרים – של מחויבות להלכה וציות למצוות הבורא – שאיכשהו נופלים בין הכיסאות בחינוך הנוער שלנו. ערכים אלו דווקא הודגשו בחיים הדתיים בחוץ לארץ, בעוד איום ההתבוללות רובץ תמיד לפתח הבית היהודי וכל הורה מבין שדבקות בהלכה ובנורמות היא החומה שמגינה על המשפחה מפני נכדים ונינים גויים.
מהגולה הבאתי איתי לא רק חרדות מהתבוללות אלא גם חוויה רוחנית עמוקה המושרשת ביראת ה', של עמידה בציוויי המלך וקבלת עול מצוותיו במלואן – בלי להרהר בהן ולפני חיפוש משמעותן – של אהבה למסורת ודבקות וחיבור בכללותה אף אם חסרה בי הזדהות עם חלק מפרטיה, וכולה באה לידי ביטוי במילים הקצרות "נעשה ונשמע". בחו"ל לא כל אחד שמר דקדוקי הלכה בה במידה, אבל כולם מדדו את דתיות עצמם ואת דתיותם של אחרים על פי אמות מידה של שמירת הלכה. נדמה לי שהמסרים האלה אינם שונים מהמסרים שספגו חברותיי בנות גילי שנולדו פה בארץ, אך הם נראים רחוקים יותר מתלמידותיי ומהדור הצעיר בכלל.
ושוב, איני תמהה על הנוער – אלא פונה פנימה – אל עמיתיי, המחנכים וההורים. ייתכן שכקהילה עלינו לצאת לבירור רוחני, לחפש תשובה לשאלה מדוע בניגוד לערכי המסירות למדינה ולחברה, את מקצת היעדים שלנו בעבודת ה' אנו מתקשים כל כך להביע באוזני ילדינו. אומנם אין לי תשובות, אבל העליתי כמה רעיונות אפשריים:
אולי הנחלת האמונה מורכבת יותר ומוחשית פחות מהאמונה בערכה של המדינה היהודית ובחשיבות ההגנה עליה והתרומה לה?
אולי שלא כמו אחינו החרדים אנו מהססים לדבר על מסירות נפש לחיי תורה ועל מחויבות מוחלטת להלכה?
אולי אנו חוששים שילדינו יגדלו כשנטל על כתפיהם, ואיננו רוצים להעמיס עליהם עוד?
אולי מאחר שרבים מאיתנו מקפידים בהלכה יותר מדור הוריהם, אנו חוששים להחיל על ילדינו את הסטנדרטים הנוקשים שבחרנו בהם בעצמנו?
ואולי משום שאנו מאמינים בחירות ובהגשמה עצמית אנו רוצים שילדינו יבנו בכוחות עצמם עולם דתי משמעותי משלהם?
מאז שעליתי ארצה אני חושבת על השאלות האלו כמעט בלי סוף, ועליהן נוספת עוד שאלה נוקבת אחת: האם אני, כהורה וכמחנכת, חייבת לוותר על ערכי המחויבות הדתית שגדלתי עליהם בחו"ל בתמורה לערכים הישראליים של מסירות לציבור ולעם? האם אי-אפשר לשלב ביניהם ולחנך לשניהם?
כולנו – בקהילה, בחינוך הפורמלי ובחינוך הבלתי פורמלי – נרוויח אם נפתח דיון פתוח על ההתאמות שאנו נדרשים להן עקב שינויי הזמן והתרבות בארץ בפנותנו לנוער. שיח פנים-קהילתי אולי יאפשר לנו להפסיק לחשוש מלהציב לעיני הנוער עוד ערכים שאנו מאמינים בהם אמונה שלמה ואינם נתונים לפשרה.
ובאשר לדת, הנוער כאן בארץ מרבה לדבר על עניינים שהוא מתחבר אליהם יותר או פחות, על הרצון בחיפוש רוחני ועל חוסר בחוויות מרוממות. הטרמינולוגיה שלו היא חיבור וניתוק, הדת בעיניו צריכה להיות מעיין נובע, מספק ומרווה, ולא נטל ומעמסה.
ואולם כשזה נוגע לשירות – בני הנוער מחויבים ומתמסרים. הם ממלאים משימות טכניות ומשעממות כי אין להם בעיה להיות בורג במערכת שהם מאמינים בה. למרבה הפלא המשימות הללו אינן גורמות להם להתמרמר אלא מגבירות את זיקתם למדינה ואת תחושת המחויבות שלהם אליה ואל מוסדותיה.
הנוער שלנו בסדר גמור. זה טרנדי להתחייב ולהתמסר, הערכים הללו עוד לא יצאו מהאופנה. בני הנוער שלנו מאזינים לנו – והם שומעים אותנו מדברים אליהם בקול רם וברור.
השאלה פשוטה: מה אנחנו אומרים להם?
(כי תבא תשעז)