הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ

שני גדולי עולם ענקים ברוח, במידות ובחינוך חיו ופעלו בוורשה בימי המלחמה הסוערים. שונים זה מזה ודומים זה לזה. האדמו"ר מפיאצסנה- הרב קלונמוס שפירא הי"ד, והירש גולדשמיט, הלא הוא יאנוש קורצ'אק הי"ד. שני אנשי חינוך, שתוכם רצוף אהבה לילד לחינוכו ולנשמתו.
ראויים הימים הללו של תחילת שנת לימודים חדשה- הן בעולם הישיבות והן במערכת החינוך, להתבוננות קצרה ושטחית במשנתם החינוכית העמוקה של שתי דמויות ההוד הללו.
האדמו"ר שמקים רשת חינוך בפולין, חרד מאד ממצבו הרוחני של הנוער: "… ועל זה ידוה ליבנו ותיסמר שערות ראשנו בראותנו את הדור הצעיר איך יצא נתכפר ודעותיו דעות של כפירה…".
האדמו"ר לא מפנה אצבע מאשימה אל הנוער, אלא הוא קודם כל פונה לרבנים ולמחנכים ושואל באופן ממוקד ונוקב: "מנהלי וראשי הישיבות…יושיטו נא אלה את ראשם חוץ מארבע אמות של ישיבותיהם ויראו נא את ההמון הגדול החופשים…בתי המדרש שהיו מלאים בתורה נתרוקנו…רגילים אנו להביט אל הנוער המתכפר כאילו רק הם האשמים בדבר ואנו לגמרי נקיים…ואם כן אנחנו…אין אנו יכולים לומר במנוחת הנפש ידינו לא שפכה את הדם הזה של נשמות ישראל לבאר שחת.." (חובת התלמידים).
במקביל, מנתח האדמו"ר את הבעיה המרכזית של הדור לפי הבנתו: " עלינו לבאר לראשונה מה החילוק בין דור לדור. למה בדורות הקודמים לנו, כל חינוך שהוא, היה מועיל ולא כן עתה. הסיבה הפשוטה והעיקרית היא: הנוער קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו. לא השערה בדויה אנו אומרים בזה, כי גם העולם מקונן עתה על זה, ולא את הטעם והסיבה באנו בזה לבאר, למה קם הנוער, אבל כך היא העובדה. רוח השטות הזה עבר על בני הנוער לחשוב את עצמם לאיש בדעת ורצון, בעוד בו דעת מה מהפך ורצון בוסר ומר…" (שם).
למחנכים אומר האדמו"ר: "לא בכל הנערים שווה הוא החינוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מידותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר. ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו בלבד יכיר, כי גם במתחנך הדבר תלוי … ולא מה שיצווה ויחנך לזה, יצווה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, ברצון ובמידות…".
עם הנוער הוא מדבר על לקיחת אחריות: "בן יקיר, כיוון שכבר אמרנו וכפלנו לך, שעיקר המחנך שלך הנך אתה בעצמך, ואם לא תקום אתה לקחת את רסן הממשלה בידך למשלו עליך ולהיות קברניט הספינה להנהיגה, מי יודע אם לא תישבר ותטבע בים הזועף…".
יאנוש קורצ'אק נוגע אף הוא בנקודות הללו, אם כי מזווית קצת אחרת ובניסוחים אחרים, אולם המגמה החינוכית והאמירה כלפי המחנכים וכלפי הילדים במובנים רבים היא זהה. כך למשל כותב קורצ'אק מילים נוקבות על מחנכים שאינם ראויים לעבודתם ואינם עושים מלאכתם נאמנה: " יש טענת כזב, כי העין הטובה מחציפה את הילדים, כי תשובתם ליד הרכה אנדרלמוסיה ולא סדרים. אולם אל נקרא שם טוב לב לרשלנות, להתרפות ולאיוולת אובדת עצות. בין המחנכים נמצא, מלבד עריצים יהירים ושונאי אדם, לא יוצלחים, שנדחו מכל בתי העשייה ושאינם מסוגלים לכבוש כל משמרת של אחריות. יש והמורה מבקש לקנות את לב הילדים מקנה מחמאות, להתגנב בחפזה, בזיל הזול, בלי עבודה … ולא לאגד ברוב יגיעה את חיי החבורה.." (קורצ'אק, "זכות הילד לכבוד", כתבים פדגוגיים עמ' 13).
בשפתו שלו מצייר קורצ'אק את עיקרי תפיסתו החינוכית: " אין אני נוהג איבה בשום ילד, אלא לגבי אחדים אני רך יותר, לגבי אחרים חמור, לאחדים אני מגלה עיני טובה, מאחרים אני מסתירה. יש ילדים ואנשים המחייבים יד קשה … כי הרכות מתפרשת להם כחולשה, והם מבקשים לנצלה…" (קורצ'אק, "כזה וכזאת על ילדים" כתבים פדגוגיים עמ' 137).
דומני, שהפירוש והדברים דלהלן שמביא האדמו"ר בשם השל"ה, משקפים היטב את תפיסת עולמם החינוכית של שתי הדמויות הללו: "… ומה מאד מאיר לנו השל"ה ז"ל בדרכנו בענייני חינוך באומרו על הפסוק- "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט') – כשבאת להוכיח את זולתך לא תזלזלהו ולא תחרפהו לאמור 'לץ אתה', כי בזה ישנא ולא ישמע לך. רק הוכח לחכם, אמור לו הלא חכם אתה ולמה תעשה כה, ויאהבך וישמע לך… ועד כמה צריכים להיזהר בדורנו בזה כשלב הנער גם בעצמו כל כך מתרחק מאיתנו…גם לעצם החינוך יועיל הרבה לפתח את כוחי התלמיד של הגוף והמוח לצאת ממסתרם להתחזק ולהתאזר בתורה ובעבודה.." (חובת התלמידים).
(כי תצא תעז(