בכסה ליום חגנו

רבי חנוך גרשון ליינר

"היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד" (חולין פ"ט). התכלת הוא צבע שיכול לסייע לנו להתקרב את המבט השמימי. לכן ברור מדוע נכון לשזור בין חוטי הציצית הבאים ללמדנו להיזהר מראיה פסולה של המציאות, חוט אחד בצבע תכלת. לפיכך, המצווה לא עוסקת רק במה שראוי לא לראות, אלא גם מלמד איך נכון להתבונן בעולמנו.
סיבה זו הניעה את רבי גרשון חנוך העניך ליינר (תקצ"ט – תרנ"א; 1839 – 1891), לעמול על זיהוי התכלת. השלישי לשושלת איזביצ'ה– ראדזין הגיע עד המוזיאון הימי באיטליה כדי לזהות את החילזון ממנו יש להפיק את התכלת המקראי. בשנת תרמ"ט הצליח להפיק תכלת ביורה שרקח, לאחריה, 12 אלף חסידיו צבעו את ציציותיהם בתכלת שזיהה רבם הנערץ.
מבט א-לוהי במציאות ארצית. גילוי וזיהוי סודות הבריאה, הם תכלית מסעו של המאמין. לתור אחרי העולם שמאחורי העולם. להבין את הכמוס, את הפשר, את המשמעות של הטבע. לא חוקיות רוטינית כי אם התגלות א-לוהית.
דווקא ראש השנה, 'היום הרת עולם' מלמד אותנו את הסוד הגדול: העולם הוא לא טבע, העולם הוא סוד. כך מבאר רבינו בחיי את הסיבה שפסוקי ראש השנה בתורה אפופים בסוד:
"ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, העניין הוא מה שידוע בעניני תורתנו הקדושה אותם שהן מפנות הדת ומעקריה, כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמלות מועטות".
אם כך, הבה נתבונן בתורתו של בעל התכלת על הסיבה שטעמי ראש השנה נסתרים מעינינו ומה עלינו לגלות:
"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וגו'… לכן העמיד השי"ת בעולם זמנים כאלו שמתעורר בהם מחדש הכרה באורו ית' והם כל החגים הקדושים שניכר בהם מפורש אור רצונו ית', ולכן כל החגים הם בזמן מלואתא דסיהרא (כשהירח מלא), שרומז על התגלות הכרה מפורשת איך שמקבלים תמיד אור השפע מהשי"ת, וכל חג יש בו הכרה מיוחדת, כמו זמן אסיפה לבית שנקרא זמן שמחתנו, ופסח זמן חירותנו וכדומה… אולם חג הנקרא בכסה הוא בזמן פגימותא דסיהרא (כשהירח חסר, פגום), להורות שנתעורר בו מחדש הרצון הקדום שהיה פשוט בתכלית הפשיטות קודם התלבשותו בלבושי הבריאה, שאז היה משולל אפילו כלי קיבול … ולזה נקרא בכסה ולעומת זה צריכין ישראל נמי לכלול עצמם באותו רצון הפשוט שהוא בלי שום לבוש, ולכך נאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו…". בפשטות, ראש השנה הוא החג שלפני החגים. בכל החגים ה' מתגלה אלינו דרך רעיון: חרות, מתן תורה, ענני כבוד ועוד. אבל לפני היות הכלים, כשהמפגש עם ה' היה מופשט, פשוט, לא היה צריך 'טעם' למפגש. ראש השנה, החל בימים שהלבנה אינה במילואה, בניגוד לחגים ה'גלויים' שנחגגים בירח מלא באמצע החודש, נועד להחזירנו אל הסוד הראשוני, אל המצב הבראשיתי.
לכן, זמנו של ראש השנה תלוי בפעולת השליחים, המזהים את הזמן הראוי לציין את ראש השנה. יש כאן פעולה אנושית של גילוי המכוסה. אנחנו מקבלים על עצמנו להסיר מעל העולם את המסווה, את המסכות. אנחנו מקבלים על עצמנו לגלות את סודות הקיום.
השבת, בפרשת וילך, עוסקים במצווה האחרונה בתורה: כתיבת ספר תורה. נחלקו הפוסקים בטעמיה: האם מצווה זו היא סניף של מצוות לימוד תורה? אולי מדובר בפעולה סגולית? אנו נציע אפשרות נוספת: החובה היא לכתוב את ספר התורה שלך, לסייע במשהו לגילוי הסוד.
(נצבים תשעז)