הרב שי פירוןמילים שמנסות לגעת
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב
"יש לי מילים/יש לי מילים /אבל אין לי מנגינה/ אז מה אני אעשה עם כל זה, מה אני אעשה?" (אריאל זילבר).
מילה, היא מצווה בה נתייחד אברהם אבינו, "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם". פעולת החיתוך מהווה ברית בין אדם לא-לוהיו. מעניין, שהשם שנבחר לפעולה זו דומה לצירוף של הברות, תנועות ואותיות לכלל ביטוי שיש בו משמעות: מילה.
כנראה ששתיהן מבטאות חיתוך. גזירה. פעולת המילה באיבר היא חיתוך וצמצום; פעולת המילה בדיבור, הוא חיתוך וצמצום של מחשבות אין סופיות. "מְלֵאָה הִיא הַנְּשָׁמָה אוֹתִיּוֹת מְלֵאוֹת אוֹר-חַיִּים, מְלֵאוֹת דֵּעָה וְרָצוֹן, מְלֵאוֹת רוּחַ-הַבָּטָה וּמְצִיאוּת מְלֵאָה" (הראי"ה קוק, אורות, ארץ ישראל, ז').
אותיות ההופכות למילים הן מתנה ומגבלה כאחת. יש שלא רואים את מה שמעבר למילים. מסתפקים בקיים. לא שומעים את הניגון, לא רואים את הרווחים שבין אות לאות. את הפסוק הראשון של הפרשה פירש רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (1740 – 1810) בספרו "קדושת לוי". באופן מפתיע:
"' וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם'. ויש לדקדק למה לא כתב וירא ה' 'אל אברהם', ולמה אינו מזכיר שמו". שאלתו של ר' לוי יצחק מתיישבת עם נוסח התורה במקומות רבים: "וידבר ה' אל משה לאמור" וכו'. ואילו כאן: "אליו". מבאר ר' לוי יצחק: "ונראה, כי הבורא ברוך הוא משפיע שפע לברואיו, ויש שפע אשר לא צמצם עדיין בעולמות, והנה השפע אשר היא מצומצם בעולמות, הצמצום הוא באותיות… לכל אחד כפי אותיות שלו, היינו לאברהם השפע מצמצום אברהם, וכן לכל אדם". אילו היה נאמר "לאברהם" היה מדובר בגילוי מצומצם, גזירת המילה, השם, מצמצמת את ההתגלות הא-לוהית. אברהם זוכה לגילוי רחב. מה שמאפשר לו לצאת מעצמו, כך שעל אף כאב המילה, ישב על פתח הבית כדי "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו" (רש"י). אנחנו השתעבדנו למילים, מדקדקים בהן, מדייקים בכל אות, שבויים בתוך תבניות. זוהי גזירה. תכליתה של פעולת המילה בגוף היא גם לשחרר מהשעבוד האנושי למילה המדוברת. הקרבה למבט הא-לוהי מאפשר הבנה פנורמית של המציאות.
* * *
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב לא היה רב של חסידים. לא צמצם עצמו כאדמו"ר של קהילה. היה שייך לכולם. בצעירותו נודע כעילוי, למדן גדול. לימים, שימש גם כרבן של קהילות בהן שימש כאב בית דין. לתנועה החדשה הצטרף כשביקש להמיר את לימוד התורה בחיים של תורה. ה'מתנגדים' לחמו בו. בעיקר מפני שלא היה משועבד למילים. הוא התמקד במה שמאחוריהן. כך הופכים לסנגורם של ישראל. אילו היה מקשיב למה שנאמר, אילו היה נצמד לגזירת המילה, היה רואה ברבים פושעים, חוטאים, כופרים. בתיאטרון החיים ביקש לגלות מה מסתתר מאחורי המילה והמעשה. הוא היה מוזיקאי גדול. ניגון של אות גילה לו סודות גדולים.
המסורת החסידית מספרת שכשנולד, חילק הבעש"ט יין ודובשנית לקהל חסידיו: "באה לעולם נשמה שתמליץ טוב בעד ישראל" אמר להם. ועוד אמר, שנשמה זו היא ניצוץ מנשמתו של רבי עקיבא, בנראה שלא בכדי. רבי עקיבא הוא זה שדרש את הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ככלל גדול בתורה (ירושלמי נדרים). רבי עקיבא הוא זה שדורש כתרי אותיות (בבלי, מנחות). הוא לא הצטמצם בפרשנות החיצונית של המילה.
חייו של לוי יצחק היו פרשנות מרחיבה למילים. מסופר שהעריץ את שלמה המלך, ולא בגלל שידע שבעים לשון, אלא מפני שידע להבין גם את שפתו של אדם מטורף; הפך טרוניה על ה' לביטויי אהבה ולחיפוש קרבה; אפילו על תלמידי הגר"א, המתנגדים, שבקשו להדיחו מכהונתו כרב, לימד זכות. פעם, בדרכו לבית המדרש, שפכה עליו אישה ביב של שופכין. "אין מה לעשות. צריך לדונה לכף זכות. היא עושה רצון בעלה". לא רצונה האישי גרם לה לשפוך מים. הוא ראה מה שאחרים לא ראו. לחץ חברתי, אולי מחלוקת אידיאולוגית גרמו לה לשפוך עליו מים מעופשים.
ומי אם לא הוא אמר את הדברים הבאים בעיצומו של היום הקדוש? הקהל כבר נע בחוסר נוחות, אבל ר' לוי יצחק לא אפשר להם להתחיל בתפילת 'כל נדרי': "ריבונו של עולם. יש ביננו מי שלא יודע להתפלל. טרדות הפרנסה מנעו ממנו ללמוד קרוא וכתוב. זה עתה פנה האיש הפשוט לא-ל בבקשה: 'כל מה שאני יודע לעשות הוא לפענח את עשרים ושתיים האותיות של לשון הקודש; הנח לי למסור לך אותן כדי שתעשה מהן תפילות עבורי'… עלינו להמתין עד שה' יסיים להרכיב תפילות מהאותיות, ואז נחל בתפילה שלנו" אמר רבי לוי יצחק. זה היה איש שמעבר למילים. ה' דיבר אליו, והוא, קיבל את המתנה בזרועות פתוחות.
(וירא תשע"ז)
