הרב שי פירוןבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר
חומש דברים שונה מקודמיו. חלק נרחב ממנו מוקדש לחזרה על מצוות שנזכרו בחומשים הקודמים. לשם מה נועדה החזרה?
על פי הרמב"ן המטרה פשוטה: "יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אותם רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות". מכיוון שכך, אין צורך לחזור על מצוות הכהנים שהרי "הכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה".
לדעת המהר"ל יש להבחין בין מדרגת הנותן, הקב"ה, לבין מדרגת המקבל, האדם: "כאשר השם יתברך שהוא על הכל נתן התורה לישראל והם בארץ אי אפשר שלא יהיה כאן בחינה מיוחדת מצד הנותן ובחינה אחרת מצד המקבל… (לכן) התורה כולה חוץ ממשנה תורה שהוא חומש האחרון ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן, כי המקבל מקבל בסוף כאשר גמר הנותן את גזרת דבריו ואז המקבל מקבל, ולפיכך נקרא משנה תורה כאילו היה דבר מיוחד שהוא מצד המקבל, ויש בחינה מצד המקבל דכתיב במשנה תורה (דברים א') הואל משה באר את התורה הזאת כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור, וזהו ההפרש אשר יש בין התורה ובין משנה תורה". עמדתו של המהר"ל מרתקת. אחת ההשלכות שלה היא, שבמקום שבו השתנו טעמי המצוות במשנה תורה מאלה האמורים במשנה תורה, עלינו לאמץ את הטעם שבחומש דברים, מפני שחומש זה מותאם למדרגת המקבל.
לצד פירושים אלה, אני מבקש להציע את פירושיהם של האברבנאל ושל רבי צדוק הכהן מלובלין. שני ההסברים הללו מהפכניים ויש בהם כדי לשנות את אופן הקריאה שלנו בחומש דברים. "כי משה מעצמו דיבר אותם, וראתה החכמה הא-לוהית יתברך לצוות שיכתבו על ספר כשאר חלקי התורה". על פי הסבר זה, בשונה מארבעת הספרים הראשונים, שהם דבר ה', החומש החמישי הוא חומש של משה, אלא שזה זכה להסכמה אלוקית, וזו הכשירה אותם להצטרף אל ארבעת החומשים ולהפוך לחלק מהתורה.
רבי צדוק הכהן מלובלין לוקח את דברי האברבנאל צעד נוסף: "והוא התחלת התורה של משה רבינו שהיא בחינת תורה שבעל-פה, וכמו שאמרו 'משה מפי עצמו אמרן' וכמו שנאמר 'הואיל משה ביאר את התורה'".
על פי רבי צדוק ספר דברים הוא ההתחלה של התורה שבעל- פה, במשמעות העמוקה שתורה שבעל פה אינה רק 'מסורת' אלא גם תורה אנושית שזכתה להסכמה אלוקית. עמדה זו ממוטטת את המחיצה שבין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, מייצרת רצף עמוק בניהם. זו עמדה רוחנית המטילה על האדם ההולך בדרכו של משה לא רק לדבר את דבר ה' במובנו הרגיל אלא לחדש בתורה מתוך תקווה ותפילה שדבריו יזכו להסכמה אלוקית.
השבת, ט' באב, משמעות נוספת לדברי האברבנאל ורבי צדוק. חכמי התלמוד בקשו לברר את הסיבות לחורבן הבית הראשון: "על מה אבדה הארץ? …עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם".
האם מדובר בהפסקת שמירת תורה ומצוות? בגילויים של כפירה? לא בהכרח. יתכן והחטא הגדול הוא אחר: הנחתי לפניכם תורה. היה עליכם להמשיך ולחדש, לגלות פנים חדשות, לתת משמעות נוספת– לבאר את מה שנאמר אז– היום . עזבתם את התורה, הפסקתם לחדש בה. הותרתם אותה על כנה. אין סכנה גדולה לתורה מאשר שחיקה בכוחה של 'תורה שבעל-פה', על פי פירושו של רבי צדוק. עלינו מוטלת החובה לגלות פנים בתורה כהלכה ולקוות שאור ה' יאיר דרכנו ויאשר את חידושינו.
(דברים תשעח)
