שופר, המרגלית היפה של הרב אופנהיים

בבואנו לעמוד על מהות השופר והשפעתו על נפשנו, אנו נתקלים בעושר ספרותי עצום. רבים מחכמי ישראל נתנו דעתם על מעלותיו של הכלי הייחודי הזה, שהתורה הטילה עלינו להשמיע את תרועתו בראש השנה. אחד הספרים החשובים ביותר בקטגוריה זו הוא "מרגניתא שפירא" (מרגלית יפה) שחיבר הגאון ר' אברהם אופנהיים. הרב אופנהיים, בן המאה ה-18 למניינם, היה ממוצא גרמני, וכיהן פאר בשתיים מהקהילות החשובות שבדורו – מנהיים, עיר הולדתו, וכן באמסטרדם.
באותה עת כבר היו באמסטרדם שתי קהילות חשובות, האשכנזית והספרדית, שהורכבה בעיקר מצאצאי אנוסי ספרד ופורטוגל. קשרי האהבה והרעות שבין רבני שתי הקהילות היו לשם דבר. רבה הראשי של הקהילה האשכנזית לא היה הרב אופנהיים, כי אם הרב שאול בן ר' אריה ליב, מחבר הספר "בנין אריאל" (ב' כרכים, אמשטרדם תקל"ח), ונכדו של החכם צבי. מן העבר השני, רבה של הקהילה הספרדית היה ר' שלמה שלם, רבן של סופיה ובלגרד, שהגיע לאמשטרדם להדפיס את ספריו, והקהילה העשירה שכנעה אותו להשאר בה ולעמוד בראשה.
בהסכמתו של ר"ש שלם לר"א אופנהיים הוא כותב בזו הלשון על רעו האשכנזי:
"ואתה תחזה סהדא רבא ויקירא, אספקלריא המאיה, הלא הוא אהובי רב חביבי, הרב הגדול המפורסם, כבוד מורנו הרב ר' שאול בחיר ה', אב"ד וריש מתא וריש מתיבתא דקהל קדוש אשכנזים נטריה רחמנא ופרקיה, יהי שמו לעולם לכל דברות ולכל אמירות. וסמך שתי ידיו עליו סמיכה בכל כחו".
זהו תיאור מרגש ומופלא של אחדות לבבות והערכה רבה. עוד חיבור בין מסכימי הספר הוא בין ר' שאול הנזכר, מחד גיסא, לר' שאול הלוי מהאג מאידך גיסא. שני גיסים אלו, שהיו עמודי התורה בהולנד של אותה עת, נודעו ברבים כאהובים ומורי דרך דגולים. אולם, לא זכה ר' שאול מהאג, ותורתו נותרה ספונה בכתב יד במשך למעלה ממאתיים שנה, עד אשר נגאלה לא מכבר בידי הרב פנחס אברהם מייערס, רבה של קהילת האג כיום.
נשוב לרב אופנהיימר. ספרו המיוחד מתאפיין בתחכום רב ביותר. בספר מצויות דרשות על ענייני התשובה והימים הנוראים, באורך עשרות עמודים, וכולן כתובות בחרוזים. כך, לדוגמה (דף יב, ב):
"הנה נראה בענן, פרי תואר זית רענן, איך בעל הסמ"ע הקשה לדעת, אם על כל פנים מחוייב לקיים את השבועה בלי תת מגרעת, ומשועבדים נכסי למלוה תחת חובו, מה לי אם הוא מצד הערבות או מצד תקיעת כפו".
במקום מסויים בספרו דורש הרב אופנהיים דרשה הלכתית על נקב בשופר לאורכו, שנתגלה מזה זמן ולא תוקן, ומדמה זאת לחכם המוכיח (שופר) שעצמו פגום ורווי בחטא (נקב). וכך דבריו (כט, ב):
"דדין זה רמז על המוכיח אשר בידו עבירה זה זמן זמניהם טובא ולא תקנו, קרוב לודאי דשוב לא יתקנו, וכמות שהיא יניחנו, ומטעם זה דין הורה, דפסול משום דאמרינם ליה טול מבין עיניך הקורה, מה שאין כן בדינא דאיתי לקמן, והוא דלא סתם הנקב מחמת אונס או אפיסת זמן, אין האשם תלוי בו, כי רוח ה' החל בו לפעמו, ודעתו לסתמו בסתימא מעליא בריאה וחזקה, כשר, ומוקמינן אחזקה, קמייתא, ואין דנין אונס כרצון ועדיפא בתרייתא".
בהמשך דבריו מדמה הרב אופנהיים את הדרשן שמבקש להתפרנס ממילותיו לשופר שציפו את פיו זהב, שקולו פסול הגם שהוא נשמע צלול.
עוד מחנך הרב אופנהיים את חכמי ישראל להזהר בלשונם ובהוראתם. כך, לדוגמה, מלתו אמורה בענין בית הדין המבקש לברר את המציאות (לו, א):
"שכוונת דעת אנשי הגדולה במאמר בדין הוו מתונים, ולא אמרו לשון רבים ב"דינים", אלא הוא הדבר בעצם וזאת התורה, בא להורה, דאפילו בדין אחד וכבר פסקו זה פעמים הרבה, אפילו הכי הוו בו מתונים כי הדין בכל דהו ישתנה ונפק מנין חורבה, ומחוייב הדיין שיחקירנו, הטיב בינו לבין עצמו קודם שיפסקנו".
הרב אופנהיים הוסיף וחיבר ספר בשם אשל אברהם על ספר באר היטב לר' יהודה אשכנזי מטיקטין ור' זכריה מנדל מבלז, שעל השלחן ערוך (הודפס לראשונה בדפוסי השלחן ערוך באזור שנת 1860 למניינם). למעשה, כפי שהתברר לימים, היה ר' אברהם אופנהיים המגיה העלום של חידושי הבאר היטב על חושן משפט, והעשיר אותו רבות, שינה את צורתו והפכו להיות ספר נהיר ועמוק, כפי שראוי לו (ראו על כך בסדרת מאמריו של הרב אברהם יהודה גולדראט, חבר הכנסת הראשונה, איש פאג"י ולימים הפועל המזרחי, בכתב העת תגים).
הגהות אמן אלה הדגימו יותר מכל את שליטתו העצומה של הרב אופנהיים בנבכי הדינים העמוקים של חושן משפט, יחד עם עוצמתו המוסרית הגדולה, שבאה לידי ביטוי בדרשות מרגניתא שפירא. עוצמה תורנית זו הנחילה לדורות לקח מוסרי של ענווה ויראת שמים, ולוואי ונזכה לדבוק במדותיו בשנה הברוכה הבאה עלינו לטובה ב"ה.
(נצבים תשעו)