הרב שי פירוןאני זוכר את הפעם הראשונה בה עמדתי מול אנדרטת רפופורט. זו, המקורית, בכיכר המרכזית שבגטו ורשה, מתארת את המרד של מרדכי אנילביץ וחבריו. כמה מאות מטרים מהאנדרטה נמצא הבונקר בו מצאו אנילביץ ואנשיו את מותם. כשעמדתי מול האנדרטה, כעסתי. במלאת חמש שנים למרד, ב – 1948, נחנכה האנדרטה. נתן רפופורט, יליד העיר וורשה הגיע מרוסיה כדי לפסלה. בחזיתה, שבעה צעירים חסונים, אוחזים בכלי נשק, פורצים מתוך להבות אש, הירואים, מרשימים ומעוררי השראה.
התבוננתי בהם וחשבתי: למי בגטו באפריל 1943 היו שרירים כאלה? האם לא נכון היה לפסלם כשעיניהם שקועות, שריריהם מדולדלים, בטניהם שטוחות? מדוע עיצב רפופורט את גיבורי הגטו כמו אלים יווניים?!
בשבועות הקרובים נעסוק במנהיגותו הייחודית של משה. השבוע נעמוד על פנינה מנהיגותית אחת מן הפרשה.
" וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה". משה עשה בדקדקנות מה שהתבקש, "כן". 'סוד הצמצום' של משה מסייע לו לומר לעם את מה ששמע מהא-ל ללא שינוי, ללא רצון להטביע חותם אישי. ה"כן" של משה מנוגד ל"ולא", "וְלא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה", של העם!
מהו "קּצֶר רוּחַ"? אם מדובר בקוצר רוח כזה הנובע מהעבודה הקשה, קשה להבין את מקומה של ו'ו החיבור: "וּמֵעֲבדָה קָשָׁה".
על אף המצב המורכב, ה' לא מוותר למשה: " בּא דַבֵּר אֶל פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצו". משה מצטווה לחזור למלך מצרים ולהביא את בשורת הגאולה.
תשובתו של משה מפתיעה: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". אם נדייק בלשון הכתוב, שני נימוקים מונעים ממשה לחזור לפרעה. משה מניח שאם לא הצליח לשכנע את עמו שלו, ודאי שלא יצליח לשכנע את פרעה. זו הנחה מעניינת. אם קוצר הרוח קשור בעבודה הקשה, כפי שאנו רגילים לפרש, הרי שאין סיבה שפרעה לא יקבל את דבריו של משה. פרעה ועמו נהנים מרווחה גדולה. יש להם אורך רוח, זמן ופניות להקשיב לדבריו של משה. מדוע שלא יקבל פרעה את דבריו?
הנימוק השני של משה מעניין יותר: הוא טוען שבני ישראל לא הקשיבו לו מפני שהוא ערל שפתיים. הוא לא מטיל את האחריות על העם. בדברים אלה מובלעת הנחה דרמטית: בכוחן של מילים נכונות להתמודד עם קוצר הרוח ועם העבודה הקשה. דברים אלה מקבלים משמעות עמוקה מפני שהם חוזרים עוד כמה פעמים. ראשית, משה כבר הדגיש בעבר שהוא "כבד פה וכבד לשון", אבל לא רק הוא. ישעיהו מבקש להסביר שלא יוכל למלא שליחותו כראוי. מדוע? "איש טמא שפתים אנכי" (ישעיהו, ו', ה') וגם ירמיהו מבקש להתחמק מפני ש"לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (ירמיהו א', ו'). פעם אחר פעם מדגיש הכתוב שעל המנהיג לעורר רוח גדולה בעזרתן של מילים מדויקות. מילים שמחוללות שינוי ותנועה. מילים שמביאות בכנפיהן תמורה. כשמילותיו של המנהיג לא מייצרות שינוי, עליו לבחון את עצמו, שמא הוא ערל שפתיים?
קוצר הרוח אינו אלא עייפות הרוח ולא עייפות הגוף. משמעות ותקווה, השראה ואמונה הם כלי העבודה המרכזיים הנדרשים במאבקים הירואיים של חלשים מול חזקים. מילים ראויות יכולות לנצח כלי נשק. מילים נכונות יכולות להרים אביון מאשפות, ולקומם עם מעפר. ברגעים של משבר נקרא המנהיג לבחון את מילותיו. את ביטוייו.
פתאום הבנתי שהשרירים של גיבורי הגטו אינם אלא ביטוי דומם של הרוח הגדולה שהייתה שם. זו רוח שהצליחה לנצח בעלי שריר, המיומנים באחיזה בכלי נשק. במכתבו האחרון מתאר אנילביץ את הצלחת המרד: "היה שלום יקירי ! אולי עוד נתראה ! חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגיטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים".
מעבר לעובדה שמדובר בלוחמה יוצאת דופן, ברור שמשמעותה העמוקה שואבת את כוחה מהרוח של החברים. רוח גדולה שבאה ממילים גדולות וגבוהות. מעניין שבשולי הכיכר, אנדרטה נוספת, קטנה. צורתה כמכסה ביוב, והיא מסמלת את גיבורי הגטו שחיו בתעלות הביוב. עליה האות 'ב', זו שבה מתחילה התורה. כאילו מי שצמוד למילים הללו, לא ישלח ידו בעם אחר. ואולי גם לומר שתמיד, על אף קשיים עצומים, אפשר לשוב ולקום בבוקר, ולהתחיל מבראשית.
(וארא תשעו)
