הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)בשנת 1818 נערכה תחרות קטנה בין שני משוררים אנגלים, פרסי ביש שלי והוראס סמית'. באותו הזמן התפרסמה ידיעה על גילוי פסלו של רעמסס השני במצרים והעברתו לאנגליה. שני המשוררים החליטו שכל אחד מהם יכתוב סונטה על פסלו של אותו מלך קדמון, שרבים משערים שהוא היה פרעה של יציאת מצרים, ושכינויו היווני היה "אוזימנדיאס". בסופו של דבר שירו של שלי ניצח, וזכה לפרסום נרחב ולהשפעה תרבותית ניכרת.
השיר "אוזימנדיאס" מתאר את שרידיו המוטלים במדבר של פסל ענק, ממנו נותרו רק הרגליים העומדות והראש הקבור חלקית בחול, ארשת בוז זעופה על פניו. על כנו של הפסל נכתב: "אני הוא אוזימנדיאס, מלך המלכים; ראו, האדירים, את מפעלותיי והיוואשו!". הכתובת המתרברבת עומדת בניגוד גמור לחורבות השוממות המקיפות אותה. מכל מפעלותיו העצומים של אותו "מלך המלכים" לא נותר דבר. שיר קצר זה מיטיב לבטא את אפסיותו של האדם והיותו בר חלוף; לא משנה כמה גדול יהיה, בסופו של דבר כל תהילתו תיבלע בחול ובאבק.
בפרשתנו מופיע האיסור על עשיית פסל וכל תמונה. ה' מזהיר את בני ישראל, שיצאו ממצרים המלאה בפסלים, שלא ימשיכו את דרכה של אותה התרבות. ואכן, בניגוד לשאר העמים באזור, מלכי ישראל ויהודה לא הקימו פסלים או מונומנטים ענקיים כדי לפאר את עצמם. לכל היותר הציבו "יד" או אבנים גדולות כזיכרון לאירועים משמעותיים, אבל לא מעבר לזה. עיקר ההנצחה נעשתה באמצעות תיעוד מעשיהם של המלכים ב"ספר דברי הימים". חז"ל המשיכו עיקרון זה כאשר קבעו שאין עושים נפשות (-מצבות) לצדיקים, דבריהם הן הן זיכרונם" (ירושלמי שקלים פ"ב, ה). הדרך הנכונה להנציח את הצדיקים וגדולי האומה היא לא באמצעות אבנים המושכות את תשומת הלב לקברם, אלא באמצעות לימוד תורתם והליכה בדרכיהם (אין צורך לציין את ההבדל בין קביעה זו לבין המצב הנוכחי…). מצבות אבן, פסלים ואנדרטאות למיניהן עשויים אמנם להשתמר אלפי שנים, אבל בסופו של דבר כל שנשאר מהן הוא מוצג מוזיאוני או אתר תיירות. מי שרוצה באמת להנציח את עצמו, לא עושה זאת באמצעות אבנים אלא באמצעות מילים ורעיונות, אותן הוא מעביר הלאה, והללו ממשיכות להשפיע ולעשות פירות לאורך דורות רבים.
(ואתחנן תשעח)
