הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)את המצווה לציית לדברי חכמים אנו לומדים מהכתוב: "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך". לפי הרמב"ם חובת הציות מתייחסת לבית הדין הגדול בלבד ולא לשאר החכמים, כמו שכתב בספר המצוות [עשה קעד]: "הציווי שנצטווינו לשמוע לבית דין הגדול ולנהוג על פיהם ככל אשר יצוו". לעומתו מרחיב "ספר החינוך" את חיוב הציות וכולל בו גם "לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו". תמה ה'מנחת חינוך': מנין לו לספר החינוך שדין זה הוא בכל זמן, שהרי אפשר לומר "כי בית דין הגדול הוא שונה ששם (במקום המקדש) כבוד ה' חופף עליו כל היום ועליהם הבטיחה התורה". וכך גם הנצי"ב ב"העמק דבר" מפרש שהחיוב לציית הוא לבי"ד הגדול בלבד, כמו שכתב: "אבל יש לדעת דהמקום הנבחר מסייע הרבה להוציא אור הלכה לאמת". גם לדעת 'החינוך' המרחיב את חיוב הציות לא רק לבית דין הגדול, החובה הזו אינה מתייחסת לציית לכל חכם, אלא דווקא ל"חכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו". גם בדברי הרמב"ם, אף שהחיוב לציות הוא לשמוע לבי"ד הגדול בלבד, יש המלצה לנהוג לפי חוות דעתם של החכמים שבכל דור, כמו שכתב ב"אגרת תימן": "ודע, כי כמו שינצל הסומא בהישענו על הפקח בלכתו אחריו, לפי שהוא יודע בעצמו שאין לו עיניים שיורהו הדרך הישר, וכמו כן שינצל החולה שאינו יודע מחכמות הרפואות בשמעו עצת הרופא שינהיגהו וידריכהו…- כמו כן ראוי להמון למסור משענתם על הנביאים בעלי העיניים האמיתיות… ואחרי הנביאים החכמים החוקרים והרודפים יומם ולילות הסברות והדעות כדי שידעו איזו מהן אמת ואיזו מהן שווא". לכתחילה עדיף שהאדם ילמד וידע בעצמו לפתור את בעיותיו, אבל כשאי אפשר לו בעצמו, אזי יזדקק לעזרת החכמים.
בעלי הסמכות צריכים לנהוג בזהירות רבה שלא ינצלו את סמכותם לרעה. כמה דוגמאות מחז"ל: אין מושיבים כהן גדול בצוות המעבר את השנה, "מפני הצינה, שמא לא תהיה דעתו נוטה לעבר, כדי שלא יבא תשרי בימי הקור והוא טובל ביום הכיפורים חמש טבילות" [רמב"ם, קידוש החדש פ"ד הי"א]. מכאן שאפילו אדם גדול, ככהן גדול, גם הוא עלול לערב אינטרסים אישיים. דוגמא נוספת לניצול לרעה של הסמכות לתועלתם האישית מוצאים אנו אצל בניו של שמואל הנביא, שעל הכתוב: "ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחר הבצע וייקחו שוחד ויטו משפט" אמרו במדרש [ב"ר פר' פה יב]: "אפשר בניו של שמואל הצדיק היו עושים אותו מעשה? אמר ר' ברכיה: כששיירת סוחרים היתה עוברת בבאר שבע, היו מניחין צרכי ציבור ועוסקין בצרכי עצמן, ומכח מעשה זה מעלה הכתוב כאילו לקחו שוחד". בניו של שמואל, שכיהנו כשופטים, היו תלמידי חכמים. אלא שהם ניצלו את המוניטין התורני שלהם כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלהם. ובמסכת שבת [נו א] אמרו עליהם ש"ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהם", בניגוד לשמואל שהטריח את עצמו אל העם, הם הקימו לעצמם ממלכה של שמשים וסופרים ובאמצעותם ניצלו לרעה את הציבור. ומכאן עלולה לצוץ סכנה נוספת, שבני שמואל ידרשו לעצמם חסינות מפני כל ביקורת עניינית בשם "כבוד התורה", דרישה שחז"ל לא התחשבו בה שהרי לא חסכו מהם את שבט ביקורתם.
סכנה נוספת קיימת כאשר תלמיד חכם מקיף עצמו ב"חכמים, חזנים וסופרים" המנצלים את סמכותו לעשות בה כרצונם. כתב רבה של ירושלים הרב צבי פסח פראנק על אחד מחשובי הרבנים בירושלים: "והוא לא ידע ואינו מרגיש, כי לזקנותו רוב דבריו נחתכים על פי עצת סופריו הנערים, הרוצים לפסוע על ראשי עם קודש, וכל מי שהוא רוצה לראות בשכלולה של עיר קודשנו ותפארתנו, הלא יבין כי מוכרח לבחור איש שאין דעתו נמסרת ביד אחרים לעשות בו כרצונם" [אג' ראיה ג, עמ' שו].
(שופטים תשעח)
